האשמה
כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), בגין אירוע אלים שהתרחש בשעות אחר הצהרים של יום 11.9.04, בביתם של בני הזוג (להלן:"הבית"), עת, על פי הנטען, תקף הנאשם את אשתו רונית שטיין לוין (להלן: "המתלוננת"), בכך, שבמהלך ויכוח חבט בפניה באגרופו.
תשובת הנאשם לאשמה
בתגובה לכתב האישום כפר הנאשם במיוחס לו, ובגרסתו במשטרה ובבית המשפט טען להתנהלות שונה של הדברים. הכחשתו לא הייתה בבחינת "לא היו דברים מעולם", אלא שמהלכם וסיומם היה נטול כול כוונה פלילית מצדו. לשון אחר, הוא לא הכחיש קיומו של דין ודברים בינו לבין המתלוננת עובר למעשה, וגם לא התכחש לעובדה שנוצר מגע פיזי ביניהם, אך בגרסתו לבשה התנהגותו צורה של תקלה - מעין תאונה מצערת שלא יזם ולא כיוון להתרחשותה, ולפיה, המתלוננת ירדה במדרגות בריצה כאחוזת אמוק לכיוונו, ומשהושיט את ידו כדי לבלום אותה, פניה נתקלו בה. להגנתו, טען כי נפל קורבן למסכת תעתועים שקרית שטוותה נגדו המתלוננת שכולה אורבא פרח, נטולת כל בסיס במציאות. הנאשם אמנם לא התכחש לקיומה של מערכת יחסים עכורה בין בני הזוג בעת הרלוונטית, שהובילה לקרע שתוצאתו נתק מוחלט, אך בה בעת עמד על דעתו שמעולם לא הגיעו הדברים לתוקפנות פיזית מצידו.
יריעת המחלוקת
עובדות האירוע העומד במוקד הדיון אינן מורכבות ואינן דורשות ליבון מעמיק, בהתאם גם יריעת המחלוקת צרה ומצטמצמת לשתי נקודות עובדתיות בלבד: מיקום ההתרחשות ואופייה. לגבי הראשונה, בעוד לדברי המתלוננת זירת העבירה הייתה במסדרון הקומה העליונה של הבית, לטענת הנאשם הייתה במורד חדר המדרגות, ולגבי השנייה, הייתה גרסת המתלוננת כי כשנוכחה שהנאשם מכה את בתם מיהרה לעברם, ואז הסתובב לעברה ופגע בלסתה עם אגרוף ידו השמאלית, ואילו הנאשם גורס, כי באותן נסיבות הניף את ידו לעברה במטרה לעוצרה בריצתה אליו לבל ייפגע ולהודפה ממנו והלאה.
בסופו של יום, אם כן, בדומה למקרים אחרים דוגמתו, נוצרה סיטואציה ראייתית של גרסה מול גרסה, שההכרעה ביניהן תחתך על בסיס מידת האמון שיעניק להן בית המשפט.
מסכת הראיות
פרשת התביעה- עדות המתלוננת
במרכז התשתית הראייתית של התביעה עומדת, כדבר מובן מאליו, המתלוננת. את עדותה בבית המשפט פתחה בתיאור הרקע לאירוע שעניינו בקשר זוגי טעון ובעייתי בינה לנאשם, לו היא נשואה משנת 81, אשר בשלהי שנת 2004 הלך והסלים לכדי העדר כול תקשורת ביניהם, ובאותה עת עמד על סף פירוד. רמת העוינות ועוצמת הניכור ביניהם יצרו מציאות קשה, בה כול עניין של מה בכך הפך למריבה, והמתח גאה והיה לחזיון תדיר. גם באותו יום פרץ סכסוך טיפוסי לאותה תקופה, שנסב סביב הסוגיה מי מהם ישתמש ברכב המשותף, עניין שחזר ונשנה באופן תדיר. הואיל ונזקקה לרכב התעלמה מהתנגדותו של הנאשם ועלתה לקומה העליונה כדי ליטול את המפתחות. בדרך הגיעו לאוזניה קולות של ויכוח אודות הרכב בין הנאשם לבתם. רק ברדתה במדרגות הבחינה בבתה רצה במסדרון ואביה דולק בעקבותיה, ולתדהמתה ראתה לפתע כי הוא מתחיל לחבוט בה. לשמע קריאתה:
"מה אתה עושה לה?" הסתובב לעברה הנאשם והכה גם אותה בסנטרה עם אגרופו, כדבריה:
"הוא הסתובב, כנראה הפרעתי לו, כבן אדם בסיטואציה, הוא הסתובב ונתן לי אגרוף בחלק הזה, בחלק של הסנטר...הוא הסתובב אלי ופגע בי עם יד שמאל" (עמ' 11, ש' 7-3). לדבריה, היה זה שיא בהתנהגותו של הנאשם כלפיה באותה תקופה שנעה בין התעלמות מוחלטת, לבין שפה בוטה ויחס שתלטני.
בחקירתה הנגדית הייתה המתלוננת עקבית בגרסתה בהשיבה כי ברגע שראתה את תקיפת הבת על ידי הנאשם חשה לכיוונם:
"כשירדתי במדרגות ראיתי אותו רץ אחרי דניאל (הבת)
באתי אחריהם במהירות, וכשראיתי אותו חובט בה בשתי הידיים, ואני יכולה לתאר באיזה צורה זה היה, אמרתי לו: מה אתה עושה?". היא גם לא שללה את האפשרות שייתכן שלא התכוון להכותה וידו פגעה בפניה, מתחת ללסת, כתוצאה מהסיבוב והנפת היד:
"...בעודו חובט בדניאל הוא חש בנוכחותי, הסתובב עם היד ופגע בפני עם אגרופו. מתחת ללסת בצד שמאל." ובהמשך הסבירה עם איזה חלק של כף היד פגע בה, באומרה:
"עם גב כף היד. הוא פשוט העיף את היד שלו. אולי הוא לא התכוון. אבל היד שלו התעופפה. זה בערך המילים שלו" (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 7-2). לשאלת ב"כ הנאשם השיבה כי מעולם קודם לכן לא הכה אותה, בלשונה:
"לא, רק הצלפות מילוליות".
לדבריה, בעקבות התקיפה חשה בכאבים בלסת, וכשהיא רועדת הלכה לשכנה כדי להירגע. אחר כך נסעה להוריה, ובסופו של יום הגישה תלונה במשטרה. המתלוננת הוסיפה כי פחדה לשוב לביתה לאחר האירוע.
ואומר עתה ומיד. עדות המתלוננת שנבחנה על ידי לגופה ואל מול עדות הנאשם ונבדקה באמות מידה של סבירות ומבחנים של הגיון, זכתה לאמוני. בעדות קצרה תארה את המעשה באופן ענייני וממוקד החף מכול ניסיון להגזים או להקצין את העובדות מעבר להתנהגות הנקודתית שהיא מייחסת לנאשם. דפוס הזהירות וההקפדה בו נקטה בלט על רקע הסתייגותה, ולפיה ייתכן שהנאשם לא התכוון לפגוע בה ורק הניף את ידו לכיוונה.בחנתי את עדות המתלוננת ומצאתיה כנה, ברורה ועניינית. דבריה המשכנעים והעקביים הותירו רושם חיובי. ניכר בה מאמץ אמיתי להיצמד לעובדות המקרה ולתארן לאשורן וכפי התרחשותן במציאות.וברמת הקונקרטית של סיפור העובדות, התיאור עקבי, מדויק, נעדר כול מגמה להעצים את אופיו האלים. העובדה שהתקיפה לא הותירה סימן עולה בקנה אחד עם אופי התקיפה ועוצמתה. גרסת המתלוננת בבית המשפט גם עומדת במבחן הסבירות וההיגיון. המתלוננת אף היטיבה להסביר מדוע פנתה למשטרה- בשים לב לכך שהמקרה חרג מוויכוחים קודמים שהיו נטולי אלימות פיזית כלפיה, ולכן, מיהרה הפעם להגיש תלונה.
בחקירתו הנגדית התמקד הסנגור במיקום זירת העבירה. לשאלה האם רצה מהמקום בו הייתה לעברו של הנאשם השיבה כי אינה זוכרת האם רצה אם לאו, אך הבהירה כי כאשר ירדה במורד המדרגות המראה נגלה לעיניה, וחלף זמן קצר ביותר בין הרגע בו הבחינה בתקיפה עד שהגיעה לקרבת שניהם:
"ש. רצת מלמעלה ללמטה ואחריו
ת. לא. אמרתי שכשירדתי במדרגות ראיתי אותם, ואז באתי אחריהם במהירות".
ובהמשך:
"...אני לא חושבת שהספקתי הרבה. הוא היה עסוק עם דניאל וכנראה שהוא שמע את הדיבור או את הפנייה שלי הוא הסתובב..." (עמ' 12 משורה 22 ואילך).
בבקשו לתקוף את מהימנותה של המתלוננת הצביעה ב"כ הנאשם על שתי סתירות בהתייחס לעדותה. האחת, עניינה בגרסאותיה לגבי התנהגותה עובר לתקיפה. בעוד בהודעתה במשטרה ספרה כי
רצה לעברו של הנאשם, הרי בחקירתה הראשית תארה את התנהלותה באופן שונה, באומרה:"...
באתי אליו ושאלתי אותו מה אתה עושה",ואילו בחקירתה הנגדית, לשאלה האם רצה או הלכה השיבה:
" המהירות, אני לא זוכרת אם רצתי או הלכתי". הסתירה השנייה, מתייחסת להבדל בין דבריה בעדות בבית המשפט, לפיהם יום לאחר האירוע איים עליה הנאשם כי יזרוק אותה מהבית, העומדים בסתירה לעולה מדו"ח פעולה
ת/1, בו נרשם מפיה כי שללה איומים כלפיה מצד הנאשם.
ההבדלים הללו אומנם קיימים, אך אין להגדירם כסתירות מהותיות שבכוחן לערער את אמינות המתלוננת, וכולן בבחינת "סתירות לכאורה", חסרות כול משקל לקעקע את מוצקות גרסתה. ראשית, משום שבחינת חקירתה הנגדית מעלה שגם בתשובתה לסנגור השתמשה המתלוננת במונח
"באתי" לתיאור האופן בו נגשה במהירות למקום ההתכתשות בין האב לבתו (עמ' 12 ש' 15), ושנית, מדובר בשינוים שוליים ומינוריים שניתן להגדירם כשינויי ניסוח ולשון אשר אינם מעידים על דבר שקר. מה עוד שהשוני השני הוא בר הסבר, שכן "איום" לסלקה מהדירה אינו נתפס כאיום ממשי בפגיעה גופנית ממש.
ובאשר למיקום המדויק, הרי בהתחשב בכך שמדובר באירוע דינאמי, ובמיוחד בעובדה שמודעותה של המתלוננת להתרחשותו החלה בשמיעת קולות הריב בין הנאשם לבתה, עוד בטרם נתגלו הדברים מול עיניה, אין לצפות ממנה שתמקם במדויק את הנקודה בה הבחינה בתקיפה. ומכול מקום, בשל הדקות הספורות שחלפו מאותו רגע ועד שהגיעה לשניהם איני מוצאת גם בעובדה זו כול חשיבות.
ובאשר לטענת ההגנה לגבי המניע הפסול העומד מאחורי הגשת התלונה. הסנגור טוען כי תלונת המתלוננת היא ניסיון, שצלח, לגרום להוצאת הנאשם מביתם במסגרת הליך גירושין קשה ומכוער המתנהל ביניהם, ואמצעי לגרום לנישולו מרכושו וזכויותיו. הווה אומר. התלונה אינה אלא עלילת כזב המהווה חלק ממאבק הגירושין, פרי פרובוקציה יזומה של המתלוננת הרוצה לבוא חשבון עם הנאשם ולהיפרע ממנו בדרך זו. ולראיה, לא בכדי הוגשה התלונה יומיים לאחר שחתמה על תצהירי תמיכה בתביעות שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה.
אינני מקבלת השקפה זו. כפי שקבעתי מדובר בתלונה נקודתית ומצומצמת, שניכרו בה דווקא איפוק ואי הפרזה. לו אכן היה מדובר בעלילת שקר שתכליתה להיפרע מהנאשם, לא הייתה המתלוננת מהססת לטפול עליו מעשים חמורים מאלה עליהם דיווחה, ולא הייתה מסתפקת בתיאור מתון, זהיר ומדוד זה בנוגע לתקיפתה.
פרשת ההגנה- עדות הנאשם
אל מול עדות המתלוננת ניצבת במרכז ההגנה עדותו של הנאשם שאינה מעוררת אמון, ואינה מהימנה על בית המשפט. בחינת הודעתו במשטרה והצבתה אל מול עדותו בבית המשפט, כמו גם התרשמותי הבלתי אמצעית ממנו, הביאתני לכלל מסקנה שלא מסר את תמונת הדברים לאשורה. מסקנה הנגזרת משינויים בין גרסאותיו, שניכר בהן תהליך של מיתון והתאמה לגרסת ההתגוננות העומדת במוקד הגנתו, זו אשר הוגדרה על ידי הסנגור בסיכומיו כ"נחיצות סבירה" בנסיבות אליהן נקלע הנאשם.