האשמה והתשובה
הנאשם הועמד לדין בכתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה חבלנית ואיומים, לפי סעיפים 380 ו- 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בהתאמה, בגין מעורבותו באירוע שהתרחש בצוהרי יום 24.3.1999, ברמת השרון, ברחוב ניצנה. באותו מקרה, לגרסת התביעה, תקף הנאשם את משה חיים ג'רבי (להלן "המתלונן") בכך, שחבט בצווארו מצד שמאל באמצעות מקל במבוק (להלן "התקיפה"). כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן נפיחות ורגישות באזור צוואר שמאל, שהן חבלה של ממש.
באותן נסיבות, על פי הנטען, איים הנאשם בפגיעה שלא כדין במתלונן באומרו לו ש"יראה לו" וש"עוד לא גמר איתו".
הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען כי מדובר היה באירוע בו נאלץ להגן על עצמו ועל רכושו מפני תוקפנות המתלונן. בפתח הדיונים הכחיש כל קשר לפגיעות בגופו של הנאשם וסבר כי הן נובעות מיחסיו האלימים עם אביו.
התשתית הראייתית
ותחילה לניתוח עדות המתלונן
במרכז פרשתה הציבה התביעה, כדבר מובן מאליו, את עדות המתלונן, על אדניה מבקשת היא לסמוך הרשעת הנאשם בדין. ראשית, תבחן ותלובן עדות זו.
בעומדו על דוכן העדים תאר המתלונן את השתלשלות הדברים שהובילה לתקיפתו ואיומיו על ידי הנאשם במועד הנקוב בכתב האישום. לדבריו, אין מדובר בהתפרצות אלימה מיקרית ובעלמא. ברקע מאפיל סכסוך שכנים מר וארוך שנים. לאביו של המתלונן הייתה עגלה רתומה לסוס, אותה נהג הנאשם להזיז ממקומה ולהציבה במרכז הכביש, באופן שהפריע לתנועה, במטרה לגרום לעוברים והשבים לטפול את האשמה במשפחת המתלונן. ביום האירוע, סיפר, בהגיעו לביתו מצא את העגלה חונה באופן האמור - המפריע לתנועה. הוא השיבה למקומה, לצד המדרכה, עובדה שהציתה את חמת הנאשם שיצא לעברו והתריע בפניו לא לעשות זאת. המתלונן השיבו כי הציב את העגלה במקומה הקבוע. מעשהו ותשובתו גרמו לתגובה אלימה מצד הנאשם, בלשונו: "
ואז תוך שתי
דקות הוא (הנאשם)
נכנס לביתו ויצא עם מקל במבוק ותקף אותי בצווארי עם המקל, בצד שמאל ליד האוזן, אני נפלתי, הסתחררתי כמה דקות" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 1-2). לעניין האיומים סיפר, "
הוא עמד וקילל ואמר לי אני אראה לך, אני עוד לא גמרתי איתך" (שורה 2). המתלונן העיד, כי כתוצאה מהתקיפה נגרם לו סימן חבלה עם נפיחות במקום הפגיעה. תימוכין לכך נמצא בדו"ח המיון (ת/2) ובתמונות המתלונן שצולמו סמוך למועד התקיפה (ת/3).
המתלונן דחה את טענת הנאשם, לפיה נזקק האחרון להגן על עצמו מפניו לאחר שקרב אליו בצורה מאיימת.
בחקירתו הנגדית הוברר, כי היתקלות כגון דא בין השניים אינה זרה להם וכבר אירעה בעבר, ובה התהפכו היוצרות ביניהם- הנאשם שימש כמתלונן. פרשה זו הגיעה בזמנו לבית המשפט והסתיימה בהסדר פשרה בין השניים, לפיו שילם המתלונן לנאשם 28,000 ש"ח. לבד מפרשה זו, העיד המתלונן כי הגיש בעבר מספר תלונות נוספות כנגד הנאשם, רובן ככולן, לא זכו להגיע לכלל בירור בבית המשפט ונסגרו. עובדות אלה מלמדות על היחסים העכורים ששררו בין השניים, בצילה של מערכת יחסים קנטרנית ומתנכלת, שההתרחשות נשוא דיוננו אינה חדשה לה.
הסנגור הצביע על שינויים בין גרסת המתלונן במשטרה לעומת עדותו בבית המשפט. אלה אכן קיימים, אך לטעמי אינם יותר משיבושים קלים ומינוריים בשחזורו את פני הדברים. שינויים טבעיים ומובנים לכוחו של הזיכרון האנושי - בבחינת "סתירות לכאורה" שאין בהן לקעקע מהימנותו או אפילו לערער אמינותו. לשם המחשה תתאים הדוגמה הבאה- משנשאל המתלונן האם ביקש מהנאשם להחזיר את העגלה למקומה, השיב כי לא ביקש זאת, אולם כשעומת מעל הדוכן עם גרסתו במשטרה, הסביר "
אמרתי לו להחזיר אבל הוא לא החזיר" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 15). עיננו הרואות, עסקינן בסתירה שולית ולא משמעותית גרידא. לא התרשמתי כי קיים פגם מהותי בעדותו לאור טיבם של שיבושים אלה. ראוי להדגיש כאן את חלוף הזמן הרב מיום האירוע ועד דיוננו, כשש שנים, אשר סביר כי יפריח עובדות לא מהותיות מזיכרונו של המתלונן. חרף שיבושים אלו, גרסתו נותרה איתנה ועקבית, על אף החקירה הנגדית הנוקבת: "
כל הזמן העגלה הייתה עומדת שם והוא כל הזמן הזיז אותה, הוא כל הזמן היה כועס, עד שכעסו פקע ואז הוא לקח מקל ונתן לי חבטה, אני עמדתי ליד העגלה, קיבלתי מכה ואני נפלתי על הכביש ובערך חמש דקות הייתי על הכביש ולא יכולתי לקום... הוא עמד והתחיל לקלל ואמר אני אראה לך" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 21-25).
בסופו של יום, התרשמתי כי עמד בפני עד אמין, אשר בפיו סיפור מציאותי, הגיוני ומשכנע. אמנם, ברקע למעשים עומד סכסוך רב שנים, אשר גרר בעבר תלונות הדדיות במשטרה (ביניהן אף תלונות סרק), וניכר כי השניים חיפשו דרכים להזיק או להתנכל איש לשכנו. אין ספק, כי המתלונן לא טמן את ידו בצלחת, ואף קרוב לוודאי כי התבטא באופן כועס או מתגרה כלפי הנאשם. ברם, מהחלפת מילים בוטות ועד נקיטת אלימות ממש, קיימת כברת דרך ארוכה. נראה בהמשך כי אף לא נמצאה סתירה מהותית בין גרסת המתלונן לגרסת הנאשם, אשר יכולה הייתה לקרב את סיפור המעשה אל גרסת האחרון, בדבר תקיפת המתלונן אותו ושימושו באלימות לשם הגנה עצמית בלבד.
זאת ועוד, צלחה דרכה של התביעה בביסוס גרסת המתלונן לעניין תקיפתו לאחר שנמצא לה סימוכין ממספר מקורות שונים ונפרדים: בדו"ח הרפואי, בתמונות המתלונן לאחר תקיפתו, בדברי עדת תביעה 1 אשר גבתה את הודעת המתלונן ("
אכן הבחנתי בנפיחות בצוואר ליד האוזן... אני רואה שפשוף במרפק", עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 13-14), וכן בדו"ח הפעולה אשר מולא ע"י עד תביעה 3 ("
לציין כי אכן ישנה מכה רצינית באזור הצוואר, צד שמאל נפוח ואדום", עמ' 2 לדו"ח, שורה 1). ראיות אלה מגבשות בפני בית המשפט תמונה ברורה וחד משמעית לעניין תקיפת המתלונן ותוצאתה. מה גם, שהנאשם, הוא עצמו, קושר בין חבלת המתלונן ובינו, שכן בדו"ח הפעולה מצויה הודייתו בפני עד תביעה 3, ולפיה היכה את הנאשם בעזרת מקל הבמבוק, הודאה הן בעצם התקיפה והן באמצעי ששמש לבצועה. רוצה לומר, אין אנו נזקקים לתשתית ראייתית סבוכה של ההתרחשות. תוצאתה נגלתה למתבונן באופן ברור, הן במקום האירוע והן בתחנת המשטרה, וגרימתה הובררה מדברי המתלונן, ועל אחת כמה וכמה- מדברי הנאשם עצמו.
סיכומו של דבר, ראוי לדידי לאמץ את גרסת התביעה, במרכזה עדות המתלונן, אשר נתמכת בראיות חיוניות נוספות, ולראות בה כקובעת לעניין עובדות האירוע.
עתה נותר לברר, האם טענת הנאשם כי פעולתו נבעה מן הצורך בהגנה עצמית, צורך המקים לו סייג מפני אחריות פלילית, לפי סעיף 34י לחוק העונשין, מעוגנת בחומר הראיות.
גרסת הנאשם- מחד, מחזקת את גרסת הנאשם ומאידך, נגועה בסתירות
בעדותו מן הדוכן, פתח הנאשם את דבריו בתיאור הרקע להתרחשות כשבמוקד יחסי השכנות העכורים בינו ובין המתלונן, "
אקדים ואומר, שאנחנו שכנים 17 שנים, כשאני ובת זוגי ושלושת ילדינו סובלים מטרור מתמשך משנת 1990 של אלימות מילולית וגם פיסית" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 23-24), וכן ציין את התלונות ההדדיות שהוגשו במשטרה ואת תשלום הפיצויים כלפיו מצד המתלונן.
אשר לנסיבות המקרה, סיפר כי ביום האירוע יצא מביתו אל משרדו וגילה את מכוניתו חסומה משני צידיה - על ידי רכבו של המתלונן מצד אחד ועגלתו- מן הצד השני, באופן שמנע ממנו כל אפשרות להזיז את רכבו. הנאשם משך את העגלה ש"נשענה", לטענתו, על רכבו לכיוון ביתו, כדי לפנות דרך יציאה לרכבו. לגרסתו, ברגע בו אחז בעגלה ומשכה לאחור, התפרץ המתלונן בריצה מחצר ביתו, "
ותוך כדי קללות וצעקות אמר לי שאם אגע בעגלה הוא ירסק אותי" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 19-20). הנאשם הרגיש מאוים באותו מעמד, "
צריך לזכור שמדובר באדם שוקל לפחות בשלושים ק"ג ממני, וגבוה ממני בראש, הוא רץ לקראתי" (שורה 21). דברים אלה, בצרוף התבטאויותיו הבוטות של המתלונן הבהילו את הנאשם אל חצר ביתו, אך, לדבריו, כעבור רגע התעשת, שב ויצא אל עבר מכוניתו, במטרה להגיע למשרדו, כשהוא מצויד במקל במבוק, "
זה נתן לי הרגשה של ביטחון מסוים", כך העיד (שורות 25-26). הנאשם המשיך בניסיונותיו להזיז את העגלה, הבחין במתלונן "
שחמתו בערה בו" על כך שזלזל בהוראתו לבל ייגע בעגלה, והרגיש כי הינו מאוים בתקיפה מצידו. כתגובה, סיפר, "
הרמתי את המקל והוא נחבט בו, הוא לא נחבט בו הוא נתקל בו" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 4). בבהלתו מריצת המתלונן לעברו, מיהר הנאשם להיכנס לביתו, ולא נותר בחוץ על מנת לברר מהו הנזק שנגרם למתלונן.
בניסיונו להצדיק את מעשיו, הסביר כי ניסה להגן על רכושו מאותה עגלה אשר הוצמדה אל רכבו, וזאת לאחר פניותיו למשטרה ולמועצה העירונית בעניין העגלה, אשר זכו לתשובה כי הואיל ואין מדובר בכלי רכב לא ניתן לקנוס או לגרור אותה.
למדנו מן האמור לעיל, כי אין בדברי הנאשם כל התכחשות לגרסה, לפיה המתלונן נחבל מן המקל שאחז בידו. ההפך הוא הנכון. עם זאת, ניסה הנאשם "לנקות" את מעשיו מכל מחשבה פלילית. ברם, בחינת הסברו לאופן בו פגע המקל במתלונן מאופיין בהתחמקות מתשובה עניינית והסתתרות מאחורי תירוצים קלושים:"
אני לא זוכר איך זה קרה, הושטתי את המקל לחסום אותו והוא נתקל בו" (שורות 21-22). אף משעומת בחקירתו הנגדית עם עדותו במשטרה, בה הודה כי
דחף את הנאשם עם המקל ("
דחפתי אותו עם המקל", עמ' 1 להודעה, שורה 24), חזר והתפתל בהסברים מגוחכים ונטולי כול הגיון: "
הכוונה היתה שהוא נהדף, הוא רץ אליי ולא אני אליו... הוא רץ אליי ואז נתקע, הוא יכול היה לעצור" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 6, 12).
סתירה נוספת שעלתה בין גרסתו במשטרה ובין עדותו היתה לעניין התקרבות המתלונן אליו- בבית המשפט טען כי המתלונן רץ לעברו "
ריצת אמוק", "
מהירות ריצתו היתה בטירוף", ואילו במשטרה תיאר את ההתרחשות בכך שהמתלונן "
התקרב אליו", ותו לא. דברים אלה אף עומדים בסתירה עם הגרסה הראשונית אשר מסר לשוטר שהגיע למקום האירוע ותועדו בדו"ח הפעולה. בגרסתו דאז, מסר כי "
נתן לו מכה באזור הצוואר והכתפיים והרחיק אותו ממנו ומהעגלה לבל יחזיר אותה שנית" (עמ' 2 לדו"ח, שורות 12-13).
במשטרה הוא אף לא טרח לציין, כי המתלונן איים על חייו, איים שיהרוג אותו, אלא אך סיפר כי המתלונן התקרב אליו בצורה מאיימת, "
אמר לי שאני לא אגע בעגלה בצורה מאיימת... התקרב אליי מאוד והפחיד אותי בצורה מאיימת" (עמ' 1 להודעה, שורות 21-24).
איני נותנת כל אמון בגרסה זו שאינה מתיישבת עם ניסיון החיים והמציאות. קורבן אלימות שנעצר על לא עוול בכפו שעה שבקש להגן על חייו מפני איום מוחשי הנשקף לו, וודאי יטרח לבסס את גרסתו ולהבהיר את פרטי ההתרחשות במלואם, ולו כדי לנקות את שמו ולהסיר מעליו כל אשם, אם לו כדי להתלונן נגד תוקפו. לא כך נהג הנאשם והדבר "אומר דרשני". מסקנתי, כי אין לייחס לדבריו בבית המשפט, כשש שנים לאחר ההתרחשות, משקל רב מזה הראוי לייחס לגרסתו במשטרה, אשר נגבתה בסמוך לאירוע, ובה פרטיו "טריים" יותר בזיכרונו. בנוסף, כנטען מפי התובע, לאור ניסיונו העשיר של הנאשם בהגשת תלונות במשטרה כנגד המתלונן, לאור הסכסוך הממושך בין השניים, ברור והגיוני כי לו היה ממש בדבריו לעניין האיום על חייו, היה ממהר ומגיש תלונה נוספת כנגדו, בגין עבירת האיומים, ושוב- לא כך נהג.