השופט רון סוקול
1. ביום 6.11.2004 מצא המנוח - עיסא סלמאן ז"ל - אחיו של הנאשם (להלן: "המנוח") את מותו בעקבות דקירת סכין בחזהו.
בכתב האישום בתיק זה נטען כי הנאשם גרם למותו של המנוח מתוך כוונה תחילה, וכן כי גרם לפציעתו של אחר - פאדי דעום.
הנאשם הואשם בעבירות של רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 334 ביחד עם 335 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
2. בכתב האישום נטען כי בין הנאשם לבין אחיו המנוח התגלע סכסוך בנוגע לזכויות בחלקת אדמה. ביום 6.11.2005 בשעות הערב עלתה באש סככה שהייתה ממוקמת על חלקת המחלוקת. נטען כי לאחר שנודע לנאשם על שריפת הסככה, ומשום שסבר כי ידו של המנוח במעל, החליט הנאשם להמיתו.
3. הנאשם נטל מקל וסכין והלך לביתו של המנוח. בחצר הבית פגש במנוח ובאנשים נוספים שהיו עמו. נטען כי הנאשם החל תוקף את המנוח בעזרת המקל והסכין שהחזיק. בשלב מסוים ניסה המתלונן פאדי דעום להפריד בין השניים, והנאשם פצע אותו בזרועו. לאחר מכן דקר הנאשם דקירה אחת את המנוח עם סכין בלבו. הסכין חדרה ללבו של המנוח, גרמה נזק ללב ולאובדן דם אשר הובילו למותו של המנוח.
4. בתגובתו הראשונה לכתב האישום כפר בא כוח הנאשם בשמו בעבירות המיוחסות לו, וטען כי הנאשם פעל מתוך "הגנה עצמית" (פרוטוקול מיום 6.12.2004, עמ' 1). הנאשם לא כפר כי המנוח מצא את מותו כתוצאה מדקירה בסכין. עם זאת הוסיף הנאשם וטען כי הותקף על-ידי המנוח ומשפחתו. כתוצאה מכך נפגע בראשו ואיבד את ההכרה. לפיכך טען בא כוח הנאשם כי הנאשם היה מטושטש, ואינו יכול לאשר כי דקר את המנוח בסכין, או כי הסכין של הנאשם היא שהביאה למותו של המנוח. הנאשם טען גם טענת זוטא לגבי גביית אחת מהודעותיו במשטרה. תחילה טען את טענתו בנוגע להודעה מיום 7.11.2004, אך לאחר מכן (עמ' 5) שינה עמדתו והעלה את טענת הזוטא ביחס להודעה מיום 10.11.2004. הנאשם הסכים כי ההכרעה בטענת הזוטא תינתן יחד עם ההכרעה בתיק העיקרי, אם כי מעיון בסיכומי הטענות שהוגשו על ידו עולה כי למעשה זנח את טענת הזוטא.
נציין כי לכאורה קיימת סתירה בין כפירת הנאשם כי דקר את המנוח לבין גרסתו כי דקר את המנוח בנסיבות של הגנה עצמית, שכן מדובר בטענות עובדתיות חלופיות. למרות זאת נדון בכל אחת מהטענות שהועלו.
5. השאלות העומדות להכרעה הינן על כן האם המנוח נדקר על-ידי הנאשם, האם עומדת לנאשם טענת ההגנה העצמית, והאם התקיימו כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה.
6. כדי להכריע במחלוקת נצעד תחילה בינות העדויות והראיות שהובאו על-פי סדר הזמנים, ננתח את יסודות העבירה ויסוד הסייג הנטען - הגנה עצמית - ולבסוף נסכם את הראיות, ונבחן האם התקיימו במקרה הנוכחי יסודות העבירה, והאם עומד לנאשם סייג ההגנה העצמית.
הסכסוך בין האחים
7. מחומר הראיות עולה כי חלקת קרקע שעברה כנראה בירושה, נרשמה על שמם של הנאשם, המנוח, אחיהם ואחיותיהם (עדותו של עו"ד זידאן מטאנס, עמ' 238). בהליך כלשהו, שפרטיו לא התבררו בפנינו, הועבר שטח של כ-500 מ"ר מתוך המקרקעין האמורים ונרשם על שם אשתו של המנוח (להלן: "חלקת המריבה"). בעקבות זאת התגלעו בין הנאשם לאחיו המנוח מחלוקות אשר הגיעו גם לפתחו של בית המשפט. עו"ד זידאן מטאנס, שהינו קרוב משפחה של שני האחים (בנה של אחותם), ניסה לפשר ביניהם, אך ללא הצלחה.
8. סמוך ליום האירוע שתל הנאשם עצי זית בחלקת המריבה. לגרסת הנאשם בבית המשפט, הוא ראה את המנוח נוסע באזור החלקה ומתבונן עליו בעת ששתל את השתילים (עמ' 572).
9. על-פי עדותו של העד עו"ד זידאן מטאנס, הגיע אליו המנוח באותו יום בשעות הצהריים וסיפר לו כי הנאשם שותל עצים בחלקת המריבה. המנוח ביקש מעורך הדין לנסות ולפשר בין הצדדים (ת/45 עמ' 1, שורה 8). העד התקשר לנאשם וביקש ממנו להגיע לפגישה. הנאשם מסר כי יגיע לאחר שיסיים לעבוד (שם עמ' 237, שורה 16). למרות זאת לא הגיע הנאשם לביתו של העד.
10. מעדות הנאשם עולה כי בסוף יום העבודה נסע לבית אחותו נג'לה והלך לישון. לדבריו, הוא תכנן להשאר ללון בשטח, אך בנו וחברו שהביאו לו אוכל לשטח הציעו לו לנוח בבית, תוך שהבטיחו לקחת אותו לשטח ביום המחרת (עמ' 472).
11. בהמשך היום, בשעות הערב, התקשרה אחותם של הנאשם והמנוח, סורייה, לבנו של הנאשם, עומראן סלמאן, ומסרה כי הסככה שהייתה ממוקמת בחלקת המריבה, עולה באש (עמ' 351, שורה 8). מדובר בסככה שהייתה שייכת, לטענת הנאשם ובנו, לסורייה, אך הנאשם נהג להשתמש בה. הבן התקשר לנאשם ושאל אותו אם השאיר סיגריה דולקת בסככה, והנאשם השיב בשלילה. נציין כי בניגוד לגרסת הבן כי הוא שהודיע לנאשם על השריפה, טען הנאשם במשטרה כי האחות נג'לה היא שהודיעה לו על כך (ת/17א עמ' 8 ו-ת/17ב' עמ' 3). הבן עומראן ואחיו יצאו בדרכם במכונית לשטח החקלאי. במקביל שם גם הנאשם פעמיו לשטח, והשלושה נפגשו בצומת בקרבת הבית (עמ' 371, שורה 20). עומראן נסע עם אביו לחלקה, אך משהגיעו ראו כי הסככה נשרפה לגמרי, ואין מה לעשות (עמ' 335 לעדות הנאשם, עמ' 472. יצוין כי הנאשם, בניגוד לבנו, מספר שמי שלקח אותו לשטח היה "
איזה בן אדם, אני לא מכיר אותו". ראה גם ת/17 עמ' 9, 22).
לאחר שראו כי הסככה שרופה, ואין מה לעשות יותר בנדון, החזיר הבן את הנאשם לבית האחות נג'לה (עמ' 352 ועמ' 473). יצוין כי בהודעתו במשטרה ת/17 ציין הנאשם כי מי שהחזירו לבית היה אותו אדם זר (ת/17 עמ' 11).
12. מעדותו של הנאשם עולה כי מיד לאחר שנודע לו על שריפת הסככה התעורר בלבו רושם שמא המנוח הוא שאחראי לשריפה (עמ' 486). אין חולק כי לאחר שהגיע חזרה מהשטח החקלאי לבית אחותו, הלך הנאשם ברגל לביתו של המנוח.
ההליכה לבית המנוח
13. לאחר שהנאשם חזר לבית אחותו, החליט הנאשם להמשיך בדרכו ברגל לבית אחיו. הנאשם נטל עמו מקל בידו האחת וסכין באחרת. על-פי עדותו של הנאשם עצמו בבית המשפט, הוא אחז במקל בידו הימנית, ואת הסכין הסתיר בתוך שרוול ידו השמאלית (עמ' 475, 491-492). לגרסתו, הוא נוהג להסתובב עם המקל בשטח החקלאי ואף ישן עמו (עמ' 475). לגבי הסכין הבהיר כי מדובר בסכין המשמשת לו לחיתוך ניילונים (עמ' 476). הנאשם אישר כי הסכין שנמצאה לאחר האירוע היא הסכין שלו, או לפחות נראית כמו הסכין שלו אותה נשא בדרכו לבית המנוח (עמ' 484-490). מדובר בסכין מוכספת עם ידיות מתקפלות (צילומי הסכין סומנו בצילומים 8 ו-9 בת/49. דו"ח הצגת החפץ ת/42).