החלטה
לפניי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית משפט זה (כבוד השופטת מ' אביב) מיום 29.1.14.
המבקשים התקשרו בהסכם לרכישת דירה מאת המשיבה 1. ההתקשרות לא יצאה אל הפועל. ביום 29.9.05 מסרו המבקשים, על דעת המשיבים, הודעה על ביטול הרכישה. ביום 10.8.06 חתמו שני הצדדים על הסכם לביטול ההתקשרות לרכישת הדירה, במסגרתו הסכימו כי המשיבה 1 תשיב לבנק למשכנתאות (ממנו נטלו המבקשים הלוואה לצורך מימון הרכישה) את סכום ההלוואה בשיעורה הנוכחי וזאת בכפוף להצהרת המבקשים כי שילמו עד לאותו מועד את התשלומים ללא איחורים. בכפוף לביצוע האמור הסכימו הצדדים לוותר על טענותיהם זה כלפי זה. המבקשים טענו כי המשיבים לא עמדו בהתחייבותם זו ולא פרעו את ההלוואה לבנק למשכנתאות. כתוצאה מכך, נקט הבנק למשכנתאות בהליכים משפטיים נגד המבקשים, ונגרמו להם נזקים. על רקע זה הגישו המבקשים את תביעתם. בתביעתם עתרו, בין היתר, לחייב את המשיבים לשלם להם סך של 80,000 ₪ הוא הסכום אותו נדרשו לשלם מכיסם לבנק למשכנתאות לשם פירעון ההלוואה כמו גם סכומים שונים ששילמו במסגרת פירעון ההלוואה עוד קודם להסכם הביטול.
בד בבד עם הגשת התביעה הגישו המבקשים בקשה למתן צו עיקול זמני. בסופו של יום ולאחר שהוגש ערעור על החלטת כבוד הרשם בעניין זה, ניתן צו עיקול זמני נגד המשיבה 1 בלבד שסכומו הועמד על 130,000 ₪ (החלטות כבוד הרשם א' פוני מימים 18.1.11 ו- 2.5.11 וכן החלטת כבוד השופט ר' וינוגרד מיום 17.7.11).
במהלך בירור התביעה הגיעו הצדדים להסכמות בדבר עובדות שונות, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 25.10.12 (כפי שתוקן בהחלטה מיום 16.12.12). כן הסכימו שפסק הדין יינתן על יסוד סיכומי טענות של הצדדים בכתב. וכך היה.
ביום 29.1.14 נתן בית המשפט (כבוד השופטת מ' אביב) את פסק דינו הדוחה את תביעת המבקשים.
ביום 5.2.14 נתן בית המשפט, לבקשת המבקשים, צו ארעי האוסר על שיחרור הכספים המעוקלים וזאת עד להכרעה בבקשת המבקשים למתן סעד זמני בערעור. המשיבים הגישו תשובתם לבקשה ביום 19.3.14 והמבקשים השיבו לתשובה ביום 30.3.14.
בשל יציאתה של כבוד השופטת מ' אביב לשבתון ממושך הועברה הבקשה לטיפולי, וזאת לפני זמן קצר.
בפתח הדברים יצוין כי בעקבות החלטת בית משפט זה (כבוד השופטת ת' בר אשר-צבן) מיום 11.3.14 נמסרה הודעה לפיה הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הארכת המועד להגשת הערעור על פסק הדין וכי טרם הוגש ערעור כאמור. גם לאחר מכן לא הודיעו המבקשים כי הוגש על ידם ערעור. משכך אפנה לדון בגופה של הבקשה (תקנה 467(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובתשובה לתשובה – באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
סיכויי הערעור
במסגרת העובדות המוסכמות שגובשו בין הצדדים צוין, בין היתר, כי המשיבים לא פרעו את יתרת המשכנתא ומשכך המבקשים הם שפרעו אותה תוך ששילמו מכיסם סך של 80,000 ₪ לצורך כך. מיד בהמשך צוין כי "אין מחלוקת כי על הנתבעים (המשיבים) להשיב לתובעים (המבקשים) את הסכום ששולם על ידם" (ס' 6(ג) להחלטה מיום 25.10.12). לטענת המבקשים, בית המשפט התעלם מהסכמה זו של הצדדים ופסק הדין שדחה לחלוטין את תביעתם אינו עולה בקנה אחד עם המוסכמות שגובשו. בתשובת המשיבים לבקשה אין התייחסות פרטנית וממשית לטענה זו של המבקשים ולנפקותה של הסכמה מסוימת זו. במצב דברים זה, יש לקבוע, בזהירות המתחייבת, כי המבקשים עמדו בנטל להראות כי קיימת שאלה הראויה לבירור במסגרת הערעור וכי, על פני הדברים, יש לערעורם סיכוי. אינני נדרש לטענות נוספות שהעלו המבקשים, כמו גם לשאלה אם יש בהן כדי לבסס טענה בכל האמור בסעדים האחרים שנתבעו על ידם, ובפרט תביעתם להחזר סכומים שונים ששילמו במסגרת פירעון ההלוואה עוד קודם להסכם הביטול. אציין רק, ואף זאת בזהירות המתחייבת, שעל פני הדברים טענות אלה אינן נקיות מקשיים.
מאזן הנוחות
משעסקינן בבקשה שעניינה הותרתו על כנו של צו עיקול זמני עד להכרעה בערעור יש לבחון האם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים משום שקיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, ככל שיתקבל הערעור.
בנסיבות העניין עמדו המבקשים גם בנטל זה. במסגרת ההליכים בראשית דרכה של התובענה הונחה תשתית לכך שעל נכסי המשיבה 1 רובצים שעבודים רבים והמשיב 2 אף העיד כי המשיבים חייבים לבנק לאומי סכום עתק של כ- 30 מליון ₪ (פרוטוקול הדיון מיום 16.4.11, ע' 5, ש' 17-25 לפרוטוקול). בין היתר על יסוד אלה נקבע, לכתחילה, כי מתקיים יסוד ההכבדה. קביעה זו נותרה על כנה גם לאחר שהוגש ערעור (אף שבמסגרתו הוקטן סכום העיקול). בבקשתם הנוכחית נסמכו המבקשים, בעיקרם של דברים, על תשתית זו, תוך שציינו כי גם כיום רובצים על נכסי המשיבה 1 שעבודים רבים.
אל מול אלה לא העמידו המשיבים תשתית של ממש. בתשובתם טענו כי מצבם הכלכלי "סביר בהחלט" וכי אין כל חשש שהמבקשים לא יוכלו להיפרע מהם. אלא שטענה זו הועלתה באורח סתמי, ללא כל תימוכין או אסמכתא של ממש ובלא שהוצגו נתונים ממשיים כלשהם בדבר המצב הכלכלי העדכני. אכן, בהקשר זה טענו המשיבים כי לאחרונה, ביום 25.12.13, נעשה בינם לבין בנק לאומי הסכם להסדרת פירעון החוב לבנק וכי מכוחו עתידים להתבטל "בעוד מספר חודשים" השעבודים בגין חובותיהם לבנק. אלא שגם הסכם זה לא צורף אלא באורח חלקי, ובאופן שלא מאפשר לקבל תמונה ממשית ובכלל זה באשר להיקף החובות וללוח הזמנים שנקבע לפירעונם, ומכל מקום אף מטענת המשיבים עצמם עולה כי, למצער בשלב זה, עודם נתונים בחובות שיש בהם כדי להקרין על שאלת ההכבדה. גם ניסיונם של המשיבים להיבנות מדברים שנאמרו בתמלילי השיחות שנערכו בשלהי שנת 2008 עם המשיב 2 ושבהם התייחס לפרויקטים כאלה ואחרים של המשיבה 1 – שלאחריהם עמדו חובות המשיבים על סכומי עתק כאמור לעיל – אינם יכולים לשנות בכל האמור בתמונת המצב הכלכלי של המשיבים נכון להיום.
בנסיבות אלה, נוכח האמור לעיל ומשהמשיבים לא טרחו להציג תימוכין כלשהם לכך שמצבם דהיום שונה מהותית ממצבם נכון למועד בו ניתן צו העיקול הזמני, המסקנה היא כי המבקשים עמדו בנטל להראות את קיומו של יסוד ההכבדה.
מהצד האחר, בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי הותרת צו העיקול הזמני – שניתן לפני כשלוש שנים – על כנו, לפרק זמן קצר נוסף עד שיתברר הערעור תסב למשיבים נזקים משמעותיים באופן שיש בו כדי להטות את הכף לטובתם. כל שטענו המשיבים בהקשר זה הוא שעסקי המשיבה 1 מחייבים ביצוע עסקאות ופעולות פיננסיות נרחבות וכי ככל שלא יוסר העיקול יקשה הדבר על המשיבה 1 והיא לא תוכל להשתמש בכספים לצורך פעילותה השוטפת. גם טענות אלה של המשיבים הועלו באורח סתמי וכללי ללא פירוט של ממש וללא תימוכין. יתרה מזו, דווקא טענתם של המשיבים כי במהלך החודשים האחרונים יוזמת המשיבה 1 פרויקטים של בנייה בהיקף משמעותי המצטבר לקרוב ל-100 יחידות דיור, שיש להניח שהיקפם הכספי ניכר ביותר, תומך דווקא במסקנה כי עיקול זמני של כספים בהיקף נמוך באורח ממשי – 130,000 ₪ בלבד – אינו צפוי להסב נזקים כבדים.
בשולי הדברים אעיר כי המשיבים העלו טענה בדבר חוסר תום לבם של המבקשים בכך שהמציאו לידי המשיבים את בקשתם באיחור ניכר וסמוך לפני המועד שנקבע להגשת התשובה. המבקשים חלקו על המועד הנטען שבו נעשתה ההמצאה לידי המשיבים אולם גם מבקשתם עולה כי המסירה נעשתה רק לאחר שחלפו 12 ימים ממועד ההחלטה למתן צו ארעי וזאת בלי שסיפקו הסבר לכך. התנהלות זו מעוררת קושי. עם זאת, במכלול הנסיבות ובשים לב לכך שהמועד להגשת תשובת המשיבים הוארך בהסכמה וניתן להם יומם, אינני סבור כי יש באמור כדי לשנות מן התוצאה.
התוצאה היא שהבקשה מתקבלת. צו העיקול הזמני יעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור או עד החלטה אחרת של ערכאת הערעור. ההתחייבות שניתנה על ידי המבקשים לכתחילה תשמש להבטחת כל נזק שייגרם למשיבים גם בתקופת הערעור בשל צו העיקול הזמני. במכלול הנסיבות, ובשים לב גם להחלטות קודמות בהן נקבע כי המבקשים פטורים מעירבון (החלטת כבוד הרשם א' פוני מיום 18.1.11 והחלטת כבוד השופט ר' וינוגרד מיום 17.7.11) לא ראיתי להורות על הפקדת עירבון.