הייב נ' כהן שחרור

פסק דין

1. זוהי תביעה כספית בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובע בתאונת דרכים מיום 2.3.11, כשהמחלוקת העיקרית בתיק היא מי מבין שתי הנהגות המעורבות בתאונה נכנסה לצומת ברמזור אדום.

2.רכב התובע מסוג מזדה מ.ר. 81-461-56 (להלן : "מזדה") היה נהוג במועד התאונה על-ידי גב' פאעור מריאן (להלן: "פאעור"), ורכב הנתבעת היה גם רכב מסוג מזדה מ.ר. 42-544-61 (להלן: "הרכב הפוגע"), והיה מבוטח אצל נתבעת מס' 2.

3. מהעדויות והראיות בתיק עולה כי פאעור נהגה במזדה מכיוון חצור הגלילית לכיוון כללי טובא זנגריה, ופנתה שמאלה בצומת, בעוד שהנתבעת הגיעה ממול, וחצתה את הצומת בנסיעה ישרה לתוך הרמזור.

4. מטעם התובע העידו פאעור, מר שרבל דאוד (להלן: "שרבל"), ומר הייב מוחמד (להלן: "הייב") שהיו עדים לתאונה. מטעם הנתבעות העידה הנתבעת בעצמה. ב"כ הצדדים ויתרו על חקירת בוחן התנועה, והגישו את סיכומיהם בכתב.

5. ב"כ הנתבעת הגיש לתיק פרוטוקול הדיון והכרעת הדין בתיק התעבורה שנוהל כנגד הנתבעת (ת"ד 2393-11-11), בפני כב' השופט בסאם קנדלפת, ואשר המזכה את הנתבעת בגין התאונה, נשוא דיוננו.

דיון והכרעה:

6. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים, לרבות תיק המשטרה, הגעתי למסקנה, כי יש לאמץ את גרסת התביעה, לפיה הנתבעת היא זו שנכנסה לצומת ברמזור אדום , ואנמק.

8. פאעור מסרה גם במשטרה וגם בעדותה בפניי כי עצרה ברמזור אדום, וכשהתחלף לירוק הי החלה לפנות שמאלה בצומת, ואז הופתעה ברכב הנתבעת פוגע ברכבה. פאעוא הותירה בי רושם מהימן ואמין, ולגרסתה מצאתי חיזוק ותמיכה בראיות ועדויות נוספות בתיק, כפי שיפורט בהמשך. לא מצאתי כל סתירה מהותית בין עדותה לפניי לעדותה במשטרה בסמוך לאחר התאונה.

בעניין זה איני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעות בסיכומיו, כי עדותה של פאעור נגועה בחוסר אמינות משום שהודעתה במשטרה ועדותה בפניי ככלל היו זהות. אין בכך כדי להשליך על מהימנותה. להיפך, העובדה שגב' פאעור זכרה רק לומר שעברה באור ירוק ודברים אחרים לא זכרה, והעובדה שמסרה במשטרה שלא ראתה את הרכב ממול, כמו גם העובדה שהעידה לפניי כי עברה את הרמזור בירוק ואינה זוכרת יותר מה קרה, מצביעה על מהימנותה, ועל היעדר ניסיון מצידה ליפות את התמונה לטובתה.

9.חיזוק לטענת התביעה לעניין אופן ונסיבות התרחשות התאונה מוצאת אני בעדותו של שרבל, שכאמור הינו עד ניטראלי שנקלע לזירת האירוע במקרה. כבר בדו"ח הפעולה מיום התאונה, שנערך ע"י רס"ב פארס נוהאד צוין תחת סעיף "פרטי הטיפול באירוע":

"פגשתי את המתנדב דהוד שרבל...לטענתו הוא ראה שהרכב שהגיע מכיוון ר"פ לחצור חצה את הצומת ברמזור אדום ופגע ברכב שהגיע מכיוון חצור ופנה שמאלה לכיוון טובה".

אותה גרסה נמסרה ע"י שרבל במשטרה בהודעתו מיום התאונה 2.3.11. בחקירתו בפניי חזר שרבל על כך, כי הם נסעו אחרי הנתבעת, וראו כי היא נסעה באור אדום (עמ' 6).

10. ב"כ הנתבעות בסיכומיו הפנה לסתירות בין הודעתו במשטרה לבין עדותו בבית-המשפט לתעבורה, ובכלל זה בין עדותו בפניי לבין עדותו שם. איני מוצאת לנכון לבחון את עדותו של עד זה בביהמ"ש לתעבורה, הואיל ועדות זו לא נמסרה בפניי. ויודגש, בסעיף 42ב לפקודת הראיות, נקבע כי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה". סעיף 42א, הלא הוא פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, כאן אין פס"ד המרשיע את הנתבעת.

11. יחד עם זאת אציין כי התגלו סתירות בעדויות של שרבל, כך למשל מסר הוא בהודעתו במשטרה כי נהג ברכב מג"ב, בעוד שלפניי העיד כי ישב קדימה ליד הנהג (עמ' 6, שורה 11. ראה גם עמ' 7, שורות 2-3). יתרה מכך, בעוד שבהודעתו במשטרה מסר כי נסעו בנתיב השמאלי, בפניי העיד כי נסע בנתיב הימני (עמ' 8, שורות 12-13), ולאחר שהופנה לסתירה זו השיב: "אמרתי שהשתלבנו לנתיב השמאלי ואח"כ עברנו לימני" (שם, שורה 17). בהודעתו במשטרה נשאל באיזה מרחק בערך נסעה המזדה 3 לפניהם, כאשר הבחין בה נכנסת לצומת באור אדום, ותשובתו הייתה: " 50 או 60 מ' אחרי המזדה אבל ראיתי אדום בבירור", בעוד שבפניי התבקש להעריך 50,60 מטר ועל כך השיב: "לא יודע להעריך. את זה אמרתי לשוטר והוא אמר לי 50,60 מטר אולי יותר, אמרתי לא יודע. אבל מה שאני יודע שהיא נכנסה באדום" (עמ' 8, שורות 19-20).

12.אומנם כאמור היו סתירות כאמור לעיל, אך במכלול הראיות, ולאחר ששמעתי את העד והתרשמתי ממנו באופן בלתי אמצעי, התרשמתי כי הסתירות היו בעניינים שוליים ולא מהותיים, ושוכנעתי כי עדותו אמינה ומהימנה, ויש לאמצה, שכן עסקינן בעד ניטראלי, שלא הוכח שיש לו אינטרס לצד זה או אחר, במיוחד שלא רכבו הוא שנפגע בתאונה, ואשר העיד בריש גלי, כי הנתבעת היא זו שנכנסה באור אדום לצומת, כשכיוון נסיעתו היה אותו כיוון נסיעה של הנתבעת, ויכול היה להבחין במצב הרמזור מכיוונו בעת התרחשות התאונה. לא מצאתי לייחס חשיבות מיוחדת לשאלה אם הוא נסע בנתיב ימני או שמאלי לאותו כיוון, או לשאלה מה המרחק המדויק בין רכבו של העד לבין רכב הנתבעת. המסקנה היא כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור את עדותו של העד שראה שנסעה באור אדום. לו סברה הנתבעת, כי עדותו אינה מהימנה, מצופה היה ממנה לבקש באמצעות בית המשפט לזמן את שאר יושבי הרכב, כדי לקעקע עדות זו, במיוחד שבדו"ח פעולה מ- 2/3/2011 צוין תחת "פרטי הטיפול באירוע", כי במקום היתה ניידת מתנדבי מג"ב, כך שיכלה לדעת על קיום עדים נוספים.

13.אותו הדין ביחס לאמור בהודעתו במשטרה, כי לאחר התאונה לא שוחח עם הנהגת, אלא דיבר בקשר ואף הוסיף "אבל הנהגת של המזדה 3 אמרה שהיא עברה באדום", בעוד שבפניי העיד, שלא אמרה את זה לו, אלא למתנדב לידו (עמ' 7, שורה 17). אומנם, ראוי היה מצדו, כי במשטרה יאמר שזה נאמר למתנדב, אך אין בכך בכדי להשליך על מהימנות שאר עדותו.

14.בהערת אגב אוסיף, כי ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו, כי מר שרבל הותיר רושם שלילי שמנע מביהמ"ש לתעבורה לסמוך על עדותו לעניין קביעת ממצאים לחובת הנאשם בתעבורה. אומנם מצאתי לנכון שלא להתייחס להכרעת הדין, כאמור לעיל, אך גם כאן קריאה מדוקדקת שלה מעלה תמונה קצת אחרת, שכן כב' השופט קנדלפת פסק, בין היתר, כי הלה הותיר בו רושם שלילי המונע ממנו לסמוך כאמור על עדותו לעניין קביעת הממצאים לחובת הנתבעת- הנאשמת, אלא שהמשיך ופסק: "לכל היותר, עדותו של אותו עד ראיה יכולה ליצור ספק בדבר חפותה של הנאשמת, אך כידוע אין בכך די כדי להביא להרשעת נאשם במשפט פלילי".

ייתכן ובמשפט הפלילי לא די בעדותו של העד להרשיע את הנתבעת, אך במשפט האזרחי בו נטל ההוכחה פחות, יש בעדותו כי הנתבעת נסעה באור אדום, עדות שלא נסתרה, יחד עם יתר העדויות והראיות כדי לבסס את המסקנה כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבעת. כידוע הנטל הראייתי במשפט אזרחי שונה בתכלית מהנטל הדרוש להרשעת אדם במשפט פלילי. בענייננו די בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסת התובעת כדי לקבל את התביעה כנגד הנתבעות.

15. חיזוק נוסף לגרסת גב' פאעור, ובכלל זה לגרסת מר שרבל, מוצאת אני בעדותו של מר הייב. העובדה שהוא מכפרו של התובע, אין בה להצביע דבר על מהימנותו. גרסתו מאשרת כי גב' פאעור נסעה באור ירוק עת התרחשה התאונה. גב' פאעור הזכירה עד זה בחקירתה הנגדית, וטענה שהוא ראה את התאונה ואף היה מאחוריה, ובהמשך העידה :