החמרה בעונש לסוחר בנשק צבאי

1.             לפנינו מונח ערעור כפול על גזר-דינו של בית הדין המחוזי במחוז שיפוט מרכז בעניינו של סג"מ בילאל נוג'ידאת (שיכונה להלן: " המערער").

האישומים, ההרשעה וגזר הדין

2.             לערכאה קמא הוגש כנגד המערער כתב אישום, לפיו ביום 24 בנובמבר 2005 מסר לסוכן משטרתי (להלן גם: " הסוכן") 21 רימוני הלם, וקיבל תמורתם במהלך חודש דצמבר של אותה שנה סך של 5,800 ש"ח. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין").

3.             אישום נוסף התייחס לכך, שביום 17 בדצמבר 2005 גנב המערער מקלע "נגב" מחדרם של חיילים שישנו בבסיסו, הוציאו מהבסיס, נסע לאזור מגוריו של הסוכן המשטרתי, פגש אותו, הניח בתא המטען של רכבו את כלי הנשק הנ"ל וקיבל בעבורו סך של 27,000 ש"ח. בשל מעשים אלה הורשע המערער הן בעבירות נשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, והן בעבירת הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 75 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: " החש"ץ").

4.             אישום נוסף ייחס למערער הכנסת מספר פעמים את הסוכן, שהוא פלסטיני, למחנה צבאי, ולעתים אף התיר לו להכניס לשם את רכבו. בשל כך הורשע בעבירות של חריגה מסמכות והתנהגות שאינה הולמת, לפי סעיפים 68 ו-130 לחש"ץ.

5.             המערער הודה בערכאה קמא כי ביצע את המעשים שיוחסו לו, אך טען שעשה זאת בלחצו של הסוכן המשטרתי. לדבריו, במסגרת תפקידו כקצין גששים באוגדת איו"ש הכיר את הסוכן ונקשרו ביניהם קשרי ידידות. עם הזמן החל הסוכן להעניק לו כספים, ולאחר תקופה מסוימת דרש ממנו במפגיע להעביר לו כלי נשק אחרת יפגע בתשלומי המשכנתה שלו בזכות קשריו בבנק. אף שהמערער הפציר בו לחדול מכך, לא שעה לו הסוכן והמשיך בלחציו עליו. מנגד לכך גרסה המאשימה, כי המערער הוא שיזם את המעשים בשל מצוקתו הכלכלית וכי לא הודח לבצע מה שלא חפץ בו מלכתחילה. המערער היה זה שביקש מהסוכן הלוואות וסיוע במשכנתה, הוא גם זה שיזם את העברת הנשק, והוא שהכריח את הסוכן לבצע את העסקאות על-מנת לקבל תשלום. הערכאה קמא, לאחר ששמעה העדויות וקיבלה הראיות, ביכרה את עמדת המאשימה, תוך שקבעה כי מצאה את עדותו של המערער כוזבת, וכי דבריו נסתרו על-ידי עדים מהימנים וראיות אובייקטיביות.

6.             הערכאה קמא ראתה בחומרה את מעשיו של המערער, את העובדה שיזם אותם ואת העובדה כי אלה בוצעו אך בשל בצע כסף. לאחר ששקלה ואיזנה בין האינטרסים המנוגדים שהובאו לפניה גזרה על המערער 48 חודשי מאסר בפועל, 30 חודשי מאסר על-תנאי והורדה לדרגת טוראי.

הערעורים

7.             מלכתחילה הגיש המערער ערעור גם על הכרעת הדין, אלא שבפתח הדיון לפנינו, לאור הערותינו, חזר בו מערעורו זה, והסתפק בערעור על חומרת העונש. מנגד לכך, ערערה המאשימה על קולת העונש.

דיון

8.             חומרתם של מעשי המערער רבה עד מאוד, בעיקר נוכח מעמדו של המערער כקצין צה"ל. בידוע הוא שכלי נשק לקטל נועדו. סכנה גדולה צפויה אם יוצא הנשק מחזקתו של גורם אחראי ומגיע חלילה לידיים עברייניות ואף עוינות (ראו: ע/122/02 סמל בן שושן נ' התובע הצבאי הראשי, פיסקה 6 (מיום 10.10.2002, טרם פורסם); ע"פ 4609/98 טאהא נ' מדינת ישראל (מיום 1.7.1999, טרם פורסם)). המערער לבטח הכיר היטב את הסכנות הטמונות בנשק ודווקא ממנו ניתן היה לצפות כי לא יתייחס בקלות ראש לסיכונים אלה.

לא-זו-אף-זו, הסוחר בנשק בעבור בצע כסף מוכיח, כי עדיפים בעיניו הדמים - הכסף שירוויח הוא - על הדמים - חייהם של אחרים, שייגדעו חלילה. משום כך פסקו בתי המשפט ובתי הדין הצבאיים חזור ושנה, כי בעברות מסוג זה יש להעדיף את שיקולי ביטחון הרבים על-פני צרכיו של היחיד ולבטל בכך את התמריץ הכלכלי לעבור את העברה.

בע/127/01 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט דבקרוב (מיום 31.3.2002, טרם פורסם), נקבע כלהלן:

"הלכה היא כי בעבירות אלה נדחק האינטרס הפרטי של נסיבותיו האישיות של העבריין מפני "תקנת הרבים" - האינטרס הציבורי החותר לא רק לתגמול אלא גם להרתעת הרבים.

אשר על כן, אין בנסיבות האישיות כדי למלט את המערער מעונש הנושא עמו מידה מספקת של הרתעה כלפי מי שנמשכים לרווחים קלים, ועוצמים עיניהם בפני הסכנות הקשות הנובעות ממסירת נשק לידי גורמים בלתי חוקיים".

בית המשפט העליון, במקרה אחר (ע"פ 10499/02 מדינת ישראל נ' מיארה (מיום 27.5.2003, טרם פורסם)), קבע אף הוא, כי:

"מצוקה כלכלית אינה יכולה להצדיק עבירות מהסוג שביצע המשיב וכנגד הפיתוי הכספי הטמון בסחר בנשק יש להטיל עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים בכוח".

כך בדרך-כלל, ובעת הזו - מקל וחומר, שכן:

"בימים אלה, כאשר נשק חם משמש בידי ארגוני טרור לפעולות חבלה והרג, או בידי עבריינים למטרות פליליות המסכנות חיי אדם, מצווים בתי המשפט להגיב בענישה חמורה על עבירות של סחר בנשק והחזקתו" (ע"פ 4526/04 זעתרי נ' מדינת ישראל (מיום 8.11.2004, טרם פורסם).

משנה חומרה אנו מוצאים בכך, שהמערער נושא דרגת קצין. אך מובן הוא, שמותר הקצין מיתר החיילים במנהיגותו, באחריותו היתרה ובדוגמה האישית שעליו ליתן. משעה שנכנס אדם לחוג הבכיר של קציני צה"ל, או-אז, חב הוא חובות רבות לרבים: לפיקודיו; למפקדיו; ולציבור הרחב בכללותו (ע/87/05 סמל סופר נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 57 (טרם פורסם, 27.3.2006)). את כולן הפר המערער ברגל גסה. ובמילותיו של בית דין זה, במקרה אחר:

"מעמד [הקצונה] הקנה למערער זכויות, אולם למרבית הצער הוא חטא בהתנהגותו לחובות הנגזרות ממעמד זה" (ע/77/96 סגן אהרוני נ' התובע הצבאי הראשי, פד"צ 1996(א) 198, 201 (1996)).