החלטה 6424/14

           לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' נחליאלי-חיאט) במ"ת 20241-08-14, מיום 10.9.2014, במסגרתה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר, המקימות עילת מסוכנות, וכי יש להותירו במעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

הליכי המעצר עד כה

1. ביום 14.8.2014 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של ייצור הכנה והפקה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 וגניבה לפי סעיף 383 לחוק העונשין, תשל"ז 1977. על-פי עובדות כתב האישום העורר שכר משק חקלאי בשטחים החקלאיים של מושב שדות מיכה, מאדם בשם שלמה אטיאס (להלן: אטיאס) וגידל בוואדי הצמוד למקרקעין ששכר 186 קילוגרמים נטו של קנבוס. לפי כתב האישום הצינור שבאמצעותו הועברו מים להשקיית שתילי הקנבוס חובר לפני שעון המים כך שהשימוש במים לא נרשם בשעון.

1. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה תשתית ראייתית מוצקה לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כן נטען כי מעשיו של העורר מקימים עילת מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וכי מתקיימת חזקת מסוכנות בעניינו. עוד נטען כי לעורר יש עבר פלילי מכביד הכולל שמונה הרשעות קודמות בשלושים ואחת עבירות שונות.

2.   בהחלטה מיום 10.9.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר, שבהן פוטנציאל להרשעתו. בית המשפט בחן את חומר הראיות, הכולל את הודעות העורר בפני המשטרה, הודעות השוטרים ודוחות הפעולה של השוטרים, ודיסקים המגבים את הודעותיהם, ומתיישבים עם תיאוריהם. נקבע כי התנהלותו של העורר, ובכללה כניסה ויציאה פתאומיות מהשביל המוביל לכיוון החבית והצינור, שהם ספקי המים לצמחים בכל שטחי גידול הקנבוס; ריצה פתאומית מהמקום לכיוון רכב הנהוג בידי אטיאס; ולאחר מכן חזרה באותו הרכב, הליכה על אותו השביל וכניסה פתאומית מבין סבך הצמחייה אל עבר מקור ההשקיה של הצמחים, מהווים ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות הנטענות. כמו כן קבע בית המשפט כי העורר, אשר שיתף פעולה עם חוקריו בחקירותיו הראשונה והשנייה, אך החליט בחקירתו השלישית שלא להמשיך ולהשיב לשאלות חוקריו, מסר גרסה חלקית באשר לסיבת שהייתו במקום והתנהגותו כפי שתיארו אותה השוטרים שתצפתו על המקום, אשר אינה מתקבלת על הדעת. נקבע כי טענת העורר לפיה הימצאותו במקום היא הגיונית שכן יש לו שדות במקום, וכי מטרת בואו לשדה נבעה מכך שגונבים לו תלתן, אינה מתיישבת עם הודעתו המאוחרת במשטרה כי לא גידל באותה עת כל גידולים במקום. בית המשפט קבע כי טענת העורר כי כלל לא ידע על קיומו של צינור מים במקום, וכי ראה אותו מהשביל בו צעד והלך בעקבותיו לכיוון החבית אינה מתיישבת עם הודעות השוטרים והנצפה בדיסקים של המשטרה, מהם עולה שהחבית והצינור מוסתרים מעיני ההולך על השביל שעליו הלך העורר. נקבע כי כל אלה, בנוסף לכך שעלו שאלות באשר להתנהגות העורר שנותרו ללא מענה, ובנוסף לכך שטען כי לא היה במקום פעמיים אלא פעם אחת, וזאת בניגוד להודעות השוטרים שתצפתו על המקום, וכן התנהלותו המפלילה שבאה לידי ביטוי בהתבוננות לצדדים בחשדנות, מהווים נסיבה הקושרת לכאורה את העורר למעשה העבירה המיוחס לו. על כך, קבע בית המשפט, מוסיפה העובדה כי העורר בחר תחילה להשיב לשאלות חוקריו ולאחר מכן בחר בזכות השתיקה.

3. באשר לקיומה של עילת מעצר ובחינת אפשרות שחרור לחלופת מעצר, נקבע כי היא נובעת מהכמות הגדולה של הסם שנתפסה, אשר המשיבה מייחסת את גידולו לעורר, וכי מסוכנותו מתעצמת בשל שילוב כמות הסם עם עברו הפלילי של העורר.

הערר

4. העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע שקיימות ראיות לכאורה  להוכחת כתב האישום, וכי מדובר בראיות שעצמתן אינה מצדיקה מעצר. כן נטען כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי גרסת העורר לפיה הלך בעקבות הצינור כדי לשתות אינה מתיישבת עם העובדה שהצינור מוסתר מהכביש הראשי, שכן העורר לא טען שהלך על הכביש כי אם התקדם אל עבר שטחו, וייתכן כי תוך כדי ירידה לשטח הבחין בצינור. אשר לפתיחת הברז נטען, כי העורר לא הגיע עד לחבית ולא נכנס לשטח המגודר בו היא נמצאה, וכן כי קיים חוסר בהירות באשר לשאלה איזה מבין ארבעת הברזים שתפסה המשיבה העורר פתח. לטענת העורר העובדה שהמשטרה עצרה אותו ברגע שפתח את ברז המים לא הותירה אפשרות לבירור מהות נוכחות העורר במקום, שכן לא ניתן לדעת אם ברגע שהבין לאן הברז מוביל את המים היה עוזב את המקום או אם היה נכנס לשטחי הגידול. העורר טוען כי לא נכנס לשטחי הגידול בעת שהשוטרים תצפתו על המקרקעין, וכי אין כל ראיה לכך שבזמן אחר נכנס אליהם. העורר טוען שהעובדה שבשטח נמצאו ממצאים רבים ועל אף לא אחד מהם נמצאו ממצאים פורנזיים המקשרים אותו אליהם, מהווה הוכחה שהוא מעולם לא היה באזורי הגידול. לטענת העורר, מכיוון שמדובר בתיק אשר הראיות בו הן נסיבתיות, יש לתת לממצא שלילי זה חשיבות רבה. העורר מציין כי לא נטען בכתב האישום כי שטח המקרקעין ששימש לגידול הקנבוס הושכר לעורר, וכי עיון בתצלומי אוויר מראה בבירור כי השטחים מסביב לוואדי מעובדים ואילו הוואדי עצמו אינו מעובד. בנוסף לא הובהר כדי הצורך אלו שטחים שהושכרו לעורר על-ידי אטיאס, ואלו שטחים הושכרו לאחרים. העורר מציין גם כי המשטרה ביצעה חיפוש בביתו ולא מצאה כל ראיה הקושרת אותו לעבירות המיוחסות לו. באשר לגניבת המים טוען העורר כי לא ניתן היה להסיק מכך שפתח ברז מים לכמה שניות כי הוא גנב מים ביודעין. העורר מציין את העובדה כי אטיאס, שהסיע את העורר לשטח במכוניתו, נחקר על-ידי המשטרה בחשד למעורבות בגידול, טען בחקירותיו כי לא נהג ברכב, עד שלבסוף אישר כי נהג בו, אך לא הוגש נגדו כתב אישום. באשר לכך נטען כי אין ראיה המצדיקה אבחנה בין אטיאס לעורר, והדבר מלמד על חולשת הראיות. לבסוף טוען העורר כי מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה הרושם שהראיה היחידה נגדו היא עברו הפלילי, שהיא ראיה לא קבילה לעניין הוכחת כתב האישום.

דיון והכרעה