החלטה בתיק ת.פ. 3159/07

1.         הבקשה שבפני היא כי אחליט שבית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בכתב האישום נשוא הבקשה.

2.         נגד הנאשם אושרי כלפון (להלן: הנאשם) הוגש כתב אישום לבית משפט זה, המייחס לו 7 אישומים של סחיטה באיומים (עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), על רקע עיסוקיו כמלווה בריבית במסגרת "השוק האפור". המתלוננים בכל אחד מן האישומים הינם הלווים או בני משפחותיהם, אשר על פי הנטען פגרו בהחזר החובות, והנאשם, כך מיוחס לו, סחט מהם את יתרת החובות באיומים.

3.         האישום השמיני מייחס לנאשם עבירה של סחר בנשק (סעיף 144(ב2) לחוק העונשין). באישום זה הואשמו ביחד עם הנאשם שניים נוספים, אשר במסגרת הסדר טיעון עימם הודו והורשעו, ודינם נגזר.

4.         בפתח הדיון שנועד להקראת כתב האישום לשלושת הנאשמים, ביקש ב"כ הנאשם לטעון טענה מקדמית, ולפיה משולל בית המשפט סמכות מקומית (סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982), ולפיכך על בית המשפט להורות על העברת הדיון בתיק זה לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

5.         אין חולק, כי מקום מגוריו של הנאשם הינו ברמלה, וכי מרבית העבירות בוצעו באזור השפלה. אלא שלטענת המאשימה, "מקצת העבירה" בוצעה בירושלים. הכוונה לאישום מס' 1, אשר על פי העובדות המפורטות בו, המתלונן מתגורר בירושלים, והנאשם התקשר אליו ואיים עליו בשיחות טלפוניות על מנת שיחזיר לאלתר את חובו. המאשימה סבורה, כי מאחר שהאיומים "נקלטו" בירושלים, הרי שדרישת הוראת ס' 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי התמלאה, במובן זה ש"מקצת העבירה" התרחשה בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה.

6.         טענת ב"כ הנאשם היא שההלוואה ניתנה למתלונן בלוד, והחזרה גם הוא בוצע בעיר לוד. לטענתו, אין בכך שהמתלונן קיבל שיחת טלפון בירושלים כדי להקנות סמכות מקומית לבית המשפט בירושלים. לטענתו, קיימת מחלוקת אם שיחת הטלפון מהווה איום, והאם היא חלק מן העבירה של סחיטה באיומים.

7.         אני סבורה כי הדין עם המאשימה.

8.         פשיטא, שהעבירה של סחיטה באיומים יכול שתתבצע באמצעות הטלפון. על פי העובדות הנטענות באישום הראשון של כתב האישום, קיבל המתלונן את האיומים בהיותו בירושלים, באמצעות הטלפון, ומכאן שחלק מן העבירה בוצע בעיר זו. משקמה לבית המשפט הסמכות המקומית לדון את הנאשם באחת מן העבירות שבכתב האישום, וכשכל היתר צורפו כדין (ואין בפני טענה בקשר לעצם הצירוף), הרי שקמה לו הסמכות לדון בכתב האישום כולו.

9.         בידי התביעה שיקול הדעת לבחור את מקום העמדתו לדין של הנאשם, כאשר קיימים מספר בתי משפט בעלי סמכות מקומית באותו עניין עצמו (בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ. זוזיאשווילי, תק-על 2005(1), 1246, וכן בש"פ 10193/06 עדי וילצ'נסקי נ. מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 186). הסמכות המקומית קמה לבית המשפט, גם כאשר ניתן להצביע על בית משפט אחר שמרבית הזיקות קושרות את כתב האישום דווקא אליו (ת"פ (נצרת) 1080/06 מדינת ישראל נ. מוחמד אמון, לא פורסם). למסקנה זו אני באה מלשונו הפשוטה של החוק, ולפיה די בכך שמקצת העבירה בוצעה בתחום השיפוט של בית המשפט, כדי שתקום לו סמכות שיפוט. אם מקצת העבירה בוצעה בתחומו, הרי שמרביתה בוצעה במקום אחר, משמע מרבית הזיקות קושרות את כתב האישום לבית משפט אחר. למרות זאת קונה בית המשפט שבתחומו בוצעה מקצת העבירה סמכות מקומית לדון את הנאשם, וההכרעה היכן יוגש כתב האישום נתונה, כאמור, בידי התביעה.

10.       טענת הסניגור נדחית, אם כן.

11.       הסניגור הודיע כי בכוונתו לפנות בבקשה להעברת מקום הדיון, לפי הוראת ס' 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אם תדחה טענתו בדבר חוסר סמכות מקומית של בית משפט זה. מאחר שיש בדיון בטענתו המקדמית של הסניגור משום התחלת המשפט (בש"פ 1948/03 שילון נ. מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 869), הרי שלפי ההוראה הנ"ל, אם יימצא כי נכון לקבל את הבקשה, יש לקבל את הסכמת השופט שהחל לדון כתנאי להחלטה על העברת מקום הדיון. הסכמתי נתונה, כמובן.

12.       ב"כ הצדדים יודיעו בכתב לבית משפט זה את החלטת כב' נשיאת בית המשפט העליון מיד עם קבלתה.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.

ניתנה היום י"ד בשבט, תשס"ח (21 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.