החלטה בתיק תל"פ 306-11-11

השאלה שלפנינו - מה דינו של בעל רכב שהושבת 'שהפקירו' בחניון המופקד על ההשבתות?

(והאם בתי המשפט לתעבורה הם המקום הנכון לדון בכך?)

לפני מספר שנים, רחש ליבם של הרשויות דבר טוב, וכחלק מהמאבק בעברייני תנועה הוחלט להשתמש בכלי הענישה של איסור שימוש ברכב.  קרי, הנוהג ברכב מקבל הודעת איסור שימוש ברכב ואסור עליו השימוש ברכב לתקופה הקבועה בהודעה.  תקופה זו היא עד 30 יום אם איסור השימוש ניתן עלידי משטרת ישראל בתוקף סמכותה לפי סעיף 57א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), ועד 120 יום על-ידי בתי המשפט בהתאם להוראות סעיף 57ג לפקודת התעבורה.  הרכב עצמו צריך להיות מאוחסן במגרש שזכה במכרז לכך, והכל כקבוע בתקנות.

היגיון רב יש באיסור שימוש זה, שכן בכך מוענש בעל הרכב שיש לו לעיתים השפעה גדולה יותר על הנהגים, ויש הצדקה עיונית ומוסרית להשתמש בכלי ענישה זה.  כחלק מהוראות המחוקק, הרי עלות איחסון הרכב וגרירתו מוטלת על הנהג.  הסדר חוקי זה פועל מספר שנים באופן סדיר, ונראה כי הוא מגשים את יעדיו.

מה ייעשה במקרים בהם בעל רכב מסרב לשלם את חובו?

סעיף 57(ד) לפקודת התעבורה קובע בצורה ברורה כי:

57ד.    "הוצאות בשל שינוע רכב למגרש שבו יועמד בתקופת איסור שימוש לפי סעיפים 57א עד 57ג ובשל העמדתו במגרש כאמור, בשיעור שנקבע לפי סעיף 57א(ב)(2), ישולמו על ידי בעל הרכב, וניתן לעכב את הרכב עד שישולמו; בית המשפט המוסמך לדון בעבירות תעבורה, רשאי, לפי בקשה שתוגש לו, להורות כל הוראה שתיראה לו בענינים האמורים בסעיף זה, ובלבד שנתן הזדמנות למי שעלול להיפגע מהחלטתו להשמיע את טענותיו."

החוק לכן הטיל חובה על הנהג לשלם את הוצאותיו.  אולם אין בחוק כל סנקציה ברורה למקרה שבו הנהג 'הפקיר' את הרכב במגרש וסירב לבוא לקחתו.  ונציין כי הרכב לא ישוחרר לנהג לפני שישלם את מלוא חובו למגרש שכן הסעיף קובע כי ניתן לעכב את הרכב עד שישולמו ההוצאות.  מטבע הדברים, מדובר ברכבים ישנים במצב מיכני רעוע שאין להם ערך רכב.  מצבם מאפשר את מכירתם במחיר נמוך ולעיתים רק לצורך פירוק או לסוחרי מתכות.

לא רק זאת, אלא שככל שחולף הזמן, גדל החוב, וממילא המוטיבציה של בעל הרכב/הנהג לבוא לקחת את רכבו פוחתת והולכת.  נציין כי מדובר במקרים בודדים יחסית.  לפני טען ב"כ המבקשים כי מדובר ב - 50-60 רכבים (מתוך 300 מקומות חנייה), שהצטברו החל מהיכנס החוק לתוקף.  לטענת המבקשים (בעלי מגרש החנייה), מבקשים הם לפנות את הרכבים משום שאלו מהווים מטרד ותופסים מקומות חנייה.

הבעיה היא שהמחוקק לא נתן דעתו במפורט לנקודה זו.  זאת משום שברובם המכריע של המקרים עולה שווי הרכב עשרות מונים על מחיר האיחסון והנהג/בעל הרכב מנסה להוציאו בהקדם האפשרי.  אולם מה ייעשה לאותם מעט המעדיפים להפקיר את רכבם?  ניתן כמובן לנסות לפתוח נגדם בהליך אזרחי לתשלום החוב, אך לעיתים רבות קשה עד בלתי אפשרי אפילו לאתרם.

ההליך שלפנינו

אשר לכן, פנתה המבקשת מפעילת המגרש - שפיר מבנים תעשיות 2002 בע"מ (להלן: "שפיר" או "המפעילה" או "החניון") לבית משפט זה בבקשה לחלט את הרכב לטובתה.  ונציין כי סנקציה זו של חילוט לא מופיעה בחוק אך היא הסבירה בנסיבות העניין.

את יתדותיה לקבלת הבקשה תוקעת המבקשת בסעיף 57ד' לפקודת התעבורה האומר כי "בית המשפט המוסמך לדון בעבירות תעבורה, רשאי, לפי בקשה שתוגש לו, להורות כל הוראה שתיראה לו בענינים האמורים בסעיף זה, ובלבד שנתן הזדמנות למי שעלול להיפגע מהחלטתו להשמיע את טענותיו".

לכאורה, אכן סעיף זה נותן לבית המשפט לתעבורה להורות 'כל הוראה שתיראה לו' בנסיבות העניין.  נציין כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב פירש את הסעיף כנותן סמכות גורפת לבית המשפט לתעבורה לדון בכך (עפ"ת 17653-06-10מחסני ערובה נעמן בע"מ שניתן ע"י כב' השופטת אוהד ביום 6.9.2010).

הבעייתיות בסמכות - חוסר פירוט והנחיות

הבעיה בסמכות זאת היא שאין בחוק כללים והנחיות כיצד להפעילה.  אם אכן סמכותו של בית המשפט היא כה גורפת וכוללת, הרי לכאורה יש לו סמכות לדון בשאלות קשורות רבות אחרות.  נעלה רק חלק מהן.  אחרי כמה זמן יינתן צו חילוט? לטובת מי יחולט כלי הרכב? מי ימכור אותו למי ובאיזה מחיר? מי יפקח על המכירה?  איך תיקבענה העלויות של כל ההליכים אלו?  מה יקרה אם יהיו חילוקי דיעות בין הצדדים באשר לגובה המחיר? מה קורה אם יש נושים לבעל הרכב המבקשים גם הם לחלטו? ואם הסמכות כה גורפת, הרי מה דינו של נהג הטוען כי החישוב של ההוצאות שגוי?  האם גם אז יוכל הוא לפנות לבית המשפט לתעבורה? ושאלות אלו יש ללא סוף.

אין ספק כי מן הראוי היה ששאלות אלה תיפתרנה על ידי המחוקק בתקנות ברורות ועקביות, ומן הראוי הוא שזה ייתן דעתו על כך.  אולם בשלב זה, לא ניתן להמתין עד שהמחוקק יאמר את דברו ועלינו לתת פתרון ולו זמני לנושא שלפנינו.  וכל זאת מתוך תקווה כי המחוקק יעסוק בכך ויפה שעה אחת קודם.

ואשר לכן, אין מנוס מלתת החלטה בעניין וכל זה בגדר סמכותנו שכן בית המשפט לתעבורה " מוסמך להורות כל הוראה שתיראה לו בעניינים האמורים... ובלבד שנתן הזדמנות למי שעלול להיפגע מהחלטתו להשמיע את טיעוניו" (סעיף 57(ד) לפקודת התעבורה אותו הזכרנו קודם).

המסמכים הדרושים

אשר לכן, במטרה לדון בבקשה על כל היבטיה ומבלי לפגוע בצדדים שלישיים רלוונטים, נבקש כי המבקשת תמציא את המסמכים הבאים: