החלטה בתיק תיק 1676/13

מונחים בפניי שני ערעורים הקשורים לאספקטים שונים של הביקורת השיפוטית על צו מעצר מנהלי שהוצא נגד המערער, לפיו ייעצר החל מיום 30.6.13 ועד ליום 27.9.13.

בעוד ערעור הסנגוריה עוסק ישירות בהחלטת בית המשפט (כב' השופט רס"ן אשואל) לאשר את הצו האמור, ערעור התביעה נוגע לסוגיה העקרונית של סמכות שופט הדן בביקורת שיפוטית על מעצר מנהלי להורות על החזרת תפוסים.

נציין כבר כעת כי הצדדים ביקשו לאחד את הדיונים בערעורים הנ"ל, בקשה לה נעתרתי.

ערעור הסנגוריה

בערעורו הסנגור מעלה מספר טענות. ראשית, טוען הסנגור כי במהלך החקירה עומת המערער עם חשד לקבלת כספי חמאס, לה נתן הסברים. בנסיבות אלה, ומשהחקירה לא העלתה דבר נגד המערער, סבור הסנגור כי לא היה מקום להורות על מעצרו המנהלי. עוד מציין הסנגור כי מרשו תוחקר פעמיים בסוף שנת 2012, ארבע חודשים לפני מעצרו, כך שבית המשפט נדרש לבדוק מה השתנה בתקופה קצרה זו שהצריך את מעצרו המנהלי של המערער. על כך מוסיף וטוען הסנגור כי על בית המשפט לבחון היטב האם שיוכו של המערער לחמאס אינו נובע מעברו ו"מהשם שיצא לו" בסביבה בה הוא חי. לבסוף, טוען הסנגור כי אם אכן עמד המערער בקשר עם אגודת צדקה, הרי  שהיום אגודות אלה מפוקחות באופן מלא על ידי הרשות הפלסטינית, כך שפעילות במסגרת זו אינה מלמדת על מסוכנות.

התביעה הצבאית ביקשה לדחות את ערעורו של הסנגור. לטעמה, החלטת בית משפט קמא מבוססת כדבעי על מידע מודיעיני עדכני ממנו נובעת מסוכנות המערער.

ערעור התביעה

בערעורה תוקפת התביעה הצבאית את החלטתה של כב' השופטת סא"ל קאופמן בתיק זה ובתיקים אחרים בנוגע לחפצים שנתפסו אגב מעצרם של עצורים מנהליים. לדעת התביעה הצבאית, סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים מצטמצמת לאשר פורט בסעיף 287 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב], תש"ע - 2009, היינו קיום ביקורת שיפוטית על צו מעצר מנהלי, הא ותו לא. על כן, לדעת התביעה, קביעה בנוגע לתפוסים כאמור חורגת מהותית מהסמכות האמורה של בית המשפט לעניינים מנהליים, זאת להבדיל מהסמכות הנתונה לערכאות הפליליות של בתי המשפט הצבאיים לדון בחילוט ובשחרור תפוסים.

התביעה חוזרת ומדגישה כי הלכות בית המשפט הצבאי לערעורים בנוגע לסמכות להורות מה ייעשה בטובין לא התייחסה כלל לבית המשפט לעניינים מנהליים כמו גם לוועדות העררים, שאף בהן מכהנים שופטים צבאיים, אך פועלות בהתאם לחקיקה פרטנית ונפרדת. התביעה ציינה כי העבירה הודעה ברוח זו לפיה על הסנגור לפנות לערכאה המתאימה, קרי בית המשפט הצבאי יהודה, ועל אף זאת ראה בית המשפט לעניינים מנהליים להורות על החזרת התפוסים.

מנגד, סבור הסנגור כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט להורות על החזרת התפוסים. לשיטתו, על פי קביעות בית משפט זה, הסמכות בעניין זה נתונה לכל שופט צבאי באשר הוא ובכלל האמור גם שופט הדן במעצר מנהלי. הסנגור סבור כי יש לראות את העניין  כהמשך ישיר של הביקורת השיפוטית על עצם המעצר המנהלי. לבסוף, התרעם הסנגור על כך שהתביעה עשתה דין עצמי כאשר לא קיימה את החלטת בית המשפט מבלי שהתבקש עיכוב ביצוע.

למען השלמת התמונה, נציין כי בהמשך להחלטתי בתום הדיון, הודיעה התביעה הצבאית כי אין התנגדות להחזרת התפוסים במקרה הנוכחי, זאת תוך שהיא עומדת על טענתה באשר לסמכות ביהמ"ש.

סמכות להורות על אשר ייעשה בתפוסים

 שאלת סמכות בית משפט צבאי להורות על אשר ייעשה בתפוסים עלתה באופנים שונים במספר החלטות ופסקי דין. כך בעניין כרשאן (עד"י 2768/09 כרשאן נ' התוב"ץ (פורסם בנבו, 22.10.09)), בעניין חסין (ב"ש 1779/08 חסין נ' התוב"ץ פורסם בנבו, (21.11.10), בעניין אבו עלאן (ע' 3443/09 התוב"ץ נ' אבו עלאן (פורסם בנבו, 6.10.10)) ולאחרונה שוב בעניין חסין (עד"י 2169/12 חסין נ' התוב"ץ (פורסם בנבו, 18.12.12) .

מכלל ההחלטות האמורות עלה כי לבתי המשפט הצבאיים באיו"ש סמכות להורות מה ייעשה בתופסים שנתפסו הן במסגרת חקירה פלילית (סעיף 60 לצו בדבר הוראות ביטחון) והן מתוך מטרה עתידים להורות על חילוט מנהלי של הרכוש. (סעיף 120 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945). סמכות זו משתרעת הן על השלב שלאחר מתן גזר דין או החלטת חילוט, והן על השלבים המוקדמים יותר של ההליך.

וכך סוכמו הדברים:

"המסקנה המתבקשת הינה כי לבית המשפט הצבאי ישנה סמכות לדון בהשגות של תושבי האזור על החלטות של המפקד הצבאי שעניינן "החרמות" בהתאם לתקנות ההגנה. מסקנה זו נובעת מלשונה של תקנה 147א, וכן מהחזקה הפרשנית לפיה יש לפרש דבר חקיקה כמעניק זכות גישה לערכאות, לנוכח חשיבותה העליונה של זכות זו. טעמים מעשיים מצדיקים אף הם העברת הדיונים בנושא לבתי המשפט הצבאיים, שנגישים יותר וזמינים יותר לתושבי האזור. לפיכך, אני קובע כי לבית המשפט הצבאי הייתה סמכות לדון לגופו של עניין בהשגת המערער על החלטת המפקד הצבאי" (עד"י 2169/12 בעניין חסין לעיל).

וכן:

"סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 80ב אינה מוגבלת רק לשלב החילוט שלאחר הרשעה, אלא היא משתרעת גם על שלב המשמורת שלפני נקיטת הליכים פליליים, ביחס לסמכויות שמוקנות למפקד הצבאי בסעיף 80 לצו" (פרשת אבו עלאן).

על רקע האמור, ומשלא סויגה הסמכות השיפוטית בסוגיה זו לערכאה פלילית בלבד, במצב החקיקה כיום, יש לקבוע כי  גם לשופט צבאי הדן בביקורת על צו מעצר מנהלי מוקנית סמכות, אגב הדיון, לתת הוראות באשר לגורלם של חפצים שנתפסו בעת מעצרו של העצור.