בפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעת המשיב נגד המבקשת, ערבה מוגנת לחובה של הגב' אילנה מלול (להלן: "החייבת העיקרית"), לאחר שנגד האחרונה ניתן צו כינוס נכסים. המבקשת חתמה ביום 21/5/07 על כתב התחייבות וערבות להלוואה בסך 64,000 ש"ח, החייבת העיקרית חדלה מלשלמו, הוגשה נגדה תביעה ביום 21/5/09, ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 5/7/09, וביום 31/10/10 ניתן נגדה צו כינוס.
הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשות המבקשים בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיהם וזכויותיהם של המבקשים, אלא רק לבחון האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה.
לעניין זה ראה
ע"א 2418/96
רלפו (ישראל) בע"מ נ'
בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, ובספרו של כב' השופט
אורי גורן "
סוגיות בסדר דין אזרחי", (מהדורה עשירית), בעמוד 403: בדיון בבקשת רשות להתגונן, ביהמ"ש אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירם של המבקשים נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו
ע"א 356/85
משה מגן נ'
הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321ז.
ועוד נפסק "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים (האינטרס של מתן הגנה לתובע שזכותו עפ"י התביעה שהגיש אינה מוטלת בספק ואינטרס ציבורי בקידום יעילותה של המערכת השיפוטית ביחס לתביעות שתוצאתן האופרטיבית מתבקשת מאליה), את ההכרה בזכותו להתגונן" (כב' השופטת א. פרוקצ'יה ב
ע"א 10189/07
עזרא ששון נ'
בנק מזרחי טפחות בע"מ (2009), נבו).
בהליך זה, המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן, נחקרה בפניי בדיון ביום 29/5/11, וב"כ הצדדים סיכמו בעל פה בסוף הדיון. אני מתנצלת על האיחור במתן ההחלטה.
טענות ההגנה של המבקשת
המבקשת העלתה מספר טענות כנגד התביעה:
1. לא הוסבר לה ע"י הבנק לפני או במעמד חתימת כתב הערבות וההתחייבות שמכוחו מוגשת נגדה התביעה הנ"ל מהי זכותה כערבה יחידה מוגנת ע"פ חוק הערבות ומהי ההגנה המוקנית לה ע"פ חוק זה;
2. לא הוסבר לה תוכנו של כתב הערבות וההתחייבות במיוחד הסעיפים שתוקנו בכתב יד, וכן שיעורי הריבית והחיובים אותם יהיה עליה לשאת במידה והלווה לא תעמוד בהתחייבויותיה;
3. לא הוסבר לה כי הלווה העיקרית בקשיים כלכליים ואינה עומדת בתשלום חובותיה הקודמים ופרעון ההלוואות הקודמות שנטלה מהבנק, וכי הלוואה זו נועדה לכיסוי חובות מחמת אי פרעון, ובכך הטעה אותה הבנק לחשוב כי מדובר בהלוואה חדשה;
4. בעת החתמתה על כתב הערבות וההתחייבות נאמר לה ע"י פקידת הבנק כי הערבות הינה על סך 30,000 ש"ח בלבד ולא על 64,000 ש"ח;
5. לכתב התביעה לא צורף כל תחשיב או חישוב העמלות, הריביות, הקנסות וההוצאות המרכיבות את סכום התביעה, כמו כן לא צורף גם פירוט של התקבולים ששולמו ע"י החייבת העיקרית ע"ח חוב ההלוואה שאותם יש להפחית מסכום התביעה;
6. לא נשלח לה כל מכתב התראה בגין החוב נשוא התביעה, כל שכן בגין החוב נשוא ההלוואה הקודמת לה ערבה גם כן המבקשת, וכי המשיב עפ"י הודאתו בסעיף 7 לכתב התביעה מצהיר כי שלח מכתב התראה בגין החוב אך ורק לחייבת וזאת בניגוד לחובתו, וכי אילו פנה אליה הבנק במועד בו החלה החייבת העיקרית לפגר בתשלומיה, יכלה לסייע בגביית החוב ממנה וממילא להקטין את נזקה.
דיון
1. הטענה לפיה לא הוסבר למבקשת ע"י הבנק לפני או במעמד חתימת כתב הערבות וההתחייבות מהי זכותה כערבה יחידה מוגנת עפ"י חוק הערבות ומהי ההגנה המוקנית לה ע"פ חוק זה לא נסתרה. עם זאת, איני מוצאת כי לטענה זו יש נפקות כלשהי לחיוב, שכן המבקשת הינה ערבה מוגנת, כלומר זוכה להגנה הגבוהה ביותר שהחוק מעניק, והיא לא טענה מה הנזק שנגרם לה מכך שלא הסבירו לה את המהות המשפטית של חתימתה.
2. גם הטענה לפיה לא הוסבר לה תוכנו של כתב הערבות וההתחייבות במיוחד הסעיפים שתוקנו בכתב יד, וכן שיעורי הריבית והחיובים אותם יהיה עליה לשאת במידה והחייבת העיקרית לא תעמוד בהתחייבויותיה אינה מקימה כל הגנה. הלכה ידועה היא כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא ישמע בטענה כי לא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב וחזקה עליו שחתם לאות הסכמתו יהיה תוכן המסמך אשא יהא (
ע"א 467/64
שוויץ נ'
סנדור פ"ד י"ט עמ' 113 ו
ע"א
גלעדי נ'
אוריון פ"ד כ"ה (1) 648). המבקשת אינה טוענת כי חשבה שהיא חותמת על מסמך שמהותו שונה, אלא ידעה היטב כי מדובר בערבות להלוואה, ועל כן, ואם לא טרחה לשאול כל שאלה, והדברים כתובים במסמך, שחור על גבי לבן, היא מחוייבת בתוצאות חתימתה:
"הכלל הוא (ע"א 413/79, אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 38), שהטענה האמורה אינה עומדת "... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם" (
ע"א 779/87 בליט נ' לאומי, פ"ד מד(3), 304, עמ' 310-311).
3. טענת המבקשת כי לא הובא לידיעתה שלחייבת העיקרית קשיים כלכליים וכי אינה עומדת בתשלום חובותיה הקודמים ובפרעון ההלוואות הקודמות שנטלה מהבנק לא נסתרה. לאור העובדה שהבנק מחזיק במידע רב אודות הנערב וחובותיו, וניסיונו מאפשר לו להעריך את רמת הסיכון בהתקשרות כזאת או אחרת, הרי שיש באפשרותו להתריע בפני הערב על סיכונים כאלו ואחרים אשר יתכן ואינם ידועים לו בעת החתימה. בעניין הסיכונים הנובעים ממצבו הכלכלי של הנערב נכון ליום החתימה קבע בית המשפט
בת.א 045173/03
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ'
חלי לוי, (עמ' 7 לפסק
הדין): "אין חולק, כי מצבו הכלכלי של בעל החשבון הינו פרט מהותי שעל הבנק לגלות לערב מיוזמתו. חובת הגילוי הנאות מוטלת על הבנק, בהיותו בעל מידע רב יותר, והיא כוללת את החובה לגלות כל גורם סיכון המצוי בידיעתו של הבנק, ובכלל זה היות החשבון ביתרה שלילית. חובה זו היא חובה קוגנטית". ובהמשך אותו פסק דין נקבע: "על הטוען לקיומה של חובת גילוי מצד הבנק להוכיח שניים אלו: ראשית, כי החשבון היה מצוי ביתרת חוב או בסיכון כלכלי כלשהו; ושנית, כי לא היה ידועים לערב פרטים אודות מצב החשבון".
כפי שעלה מהחקירה הנגדית וממסמכי התיק, המדובר בטענה קלושה. המבקשת היה בת דודה של החייבת העיקרית, שגרה בביתה כשנה לפני שפנתה בבקשת ההלוואה. המבקשת בעצמה הודתה כי חתמה לחייבת העיקרית על הלוואה לפני כן, וטענתה כי לא ידעה שההלוואה הקודמת הינה טענה מתחמקת, המהווה עצימת עיניים ברורה. גם טענת המבקשת לפיה אינה זוכרת כי מולאו הסעיפים בכתב יד ליד חתימותיה "מטרת ההלוואה: כיסוי ופריסת הלוואות", הינה טענה הנדחית בשל הלכת בליט. הטענה שהמבקשת חתמה על ערבות בבנק תוך חתימה על יד סעיפים ריקים, אינה מתקבלת מאדם סביר, ואם עשתה כן המבקשת, הרי שנטלה סיכון בלתי סביר, ולא תוכל להיבנות ממנו.