1. בפניי בקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים 4 ו-5 כנגד תביעת התובעת לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין המפורטים להלן.
ביום 11/6/09 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעת הקניה, ולפיה ניתן צו הקניה לטובת התובעת במקרקעין המפורטים שם, וביניהם המקרקעין הידועים כגוש 20417 חלקה 95 (להלן - חלקה 95), אשר בחלק מהם מחזיק הנתבע מס' 4, והמקרקעין הידועים כגוש 20417 חלקה 93 (להלן - חלקה 93), בהם מחזיק הנתבע 5.
בכתב תביעתה הבהירה התובעת כי בחלקה 95 הנ"ל הקים הנתבע 4 סככה ללא היתר בניה והוא מפעיל במקום מפעל לשיש ואבן ו/או כל עסק אחר, ללא רשיון עסק כדין.
עוד הבהירה התובעת כי בחלקה 93 בנה הנתבע 5 סככה ללא היתר בניה, והוא משתמש בה כמוסך לתיקון רכבים.
לשיטת התובעת ייעודה של חלקה 95 על פי תכנית ען/538 הוא לשטח ציבורי פתוח, וייעודה של חלקה 93 לסלילת דרך, ועל כן השימוש שעושים הנתבעים בחלקות נוגד את ייעוד החלקות ואינו השימוש המותר על פי הדין.
2. הנתבעים 4 ו-5 הגישו, כאמור, בקשת רשות להתגונן, ולהלן טענותיהם -
2.1. הנתבע 4 טוען כי חלקה 95 הופקעה בחלקה כבר בשנת 2001. לטענתו, שליש מן החלקה לא הופקע, וזה ניתן לאביו, על פי הסכם שנערך בין האב לבין העירייה, והועבר לבעלותו. עוד טען הנתבע 4 כי הוא עצמו עושה שימוש בחלקה 95 מאז שנת 2007, וכי אף קיבל את ברכת העירייה לעשיית השימוש בחלקה, ברכה שבאה בין היתר לידי ביטוי בכך שהמבנה שנבנה על ידו בשטח חובר לשעון מים ולתשתיות, והוא נדרש לשלם ארנונה בגינו. המבקש טוען כי התובעת מעולם לא דרשה פינוי המבנה או הפסקת השימוש בו, על אף העובדה שמדובר בשימוש רב שנים, וכי בשתיקתה העניקה לו למעשה רשות מכללא לעשות שימוש בנכס. בהתאמה, טוען המבקש, אין התובעת רשאית לפנותו מן המקרקעין מבלי לפצותו על השקעותיו במקום.
לטענתו, פנתה אליו התובעת לראשונה בבקשה לפנות הנכס רק בשנת 2010.
2.2. הנתבע 5 טוען כי אף חלקה 93 הופקעה כבר בשנת 2001, וכי על אף דברים אלו העלתה התובעת דרישותיה רק בשנת 2010. לטענתו, הוא עצמו מחזיק בקרקע כבר שנים ארוכות ועוד בטרם בוצעה ההפקעה האמורה, ועל אף זאת לא מצאה התובעת לנכון לבקש פינויו מן המקרקעין לאחר הפקעתם, וממילא אף הסכימה מכללא להחזקת המקרקעין על ידו. לשיטת הנתבע הקים על החלקה מוסך המחובר חיבור של קבע לקרקע, והשקיע כספים רבים בהקמתו, והכל בידיעתה המלאה של התובעת, אשר פעלה לחברו לחיבורי המים והתשתיות ואף דרשה ממנו תשלום ארנונה ומיסים בגין המוסך.
לשיטת הנתבע יש לראות בהתנהלות התובעת כלפיו לאורך השנים המרובות משום הסכמה מכללא למתן רשות לשימוש במקרקעין, ומכאן שיש לפצותו על השקעותיו טרם שיידרש לפנות את הנכס.
3. במהלך הדיון שנערך בפניי בסוגיה, דיון במסגרתו נחקרו הצדדים, ביקש כל אחד מהצדדים לטעון טענות עובדתיות במסגרת הסיכומים, טענות שלא היה להן זכר בכתב התביעה, בתצהירי הנתבעים ואף לא עלו מחקירת המצהירים על תצהיריהם.
עובדות אלו, אין לייחס להן משקל במסגרת ההכרעה כאן, ואלו הן -
3.1. התובעת טענה כי ההפקעה שבוצעה בשנת 2001 היא הפקעה של חלק מן החלקות נשוא המחלוקת כאן, אך זו אינה מתייחסת לחלקי החלקות המוחזקים בידי הנתבעים;
3.2. הנתבעים טענו כי ההפקעה שבוצעה בשנת 2009 (היא ההפקעה נשוא כתב התביעה) נעשתה לאחר שתכנית לביצועה הופקדה למתן תוקף כבר בשנת 2006, ועוד טרם שתפס הנתבע 4 חזקה בחלקה 95, ואולם על אף דברים אלו מצאה התובעת לנכון לאפשר לנתבע זה לנהל את עסקו במקום, להוציא הוצאות בקשר עם הקמתו של המפעל המנוהל על ידו שם, ואף לחברו לחיבורי תשתית ולדרוש תשלומי ארנונה בעד הנכס, הכל תוך שאין היא מגלה אזנו אודות התכנית המופקדת להפקעת השטח.
4. נוסף על העובדות שצוינו במסגרת הסיכומים כאמור מעלה, ראוי לציין כי במסגרת חקירת הנתבעים על תצהיריהם נחקר הנתבע 4 בנוגע לטענותיו לקיומו של הסכם בין העירייה לבין אביו ביחס לחלק מחלקה 95, ואולם הלה לא יכול היה למסור מידע מדויק בנוגע לתנאי ההסכם, לתקפו ולהוראותיו. העתק מן ההסכם לא צורף לבקשת הרשות להתגונן, ואביו של הנתבע לא צירף תצהיר מטעמו, לפירוט העובדות הרלוונטיות. במהלך הסיכומים נמנע ב"כ הנתבע מלטעון כל טענה בנוגע לאותו הסכם נטען, ונדמה כי טענה זו נזנחה הלכה למעשה במהלך הסיכומים. כך או אחרת, מדובר בטענה כללית וסתמית. לא ברור הכיצד, לשיטת הנתבע העניקה התובעת זכות בעלות בקרקע לאביו, שעה שממילא לא היתה היא עצמה, כך לשיטתו, הבעלים של הקרקע ערב ההענקה האמורה, ושעה שלכאורה באותה עת הפקיעה התובעת 2/3 מן החלקה (שהיתה קודם לכן בבעלות המדינה) בלבד, ולא את השליש בו עושה הנתבע 4 שימוש - הוא החלק שלשיטתו הועבר ל"בעלותו" של אביו על ידי התובעת. משלא היתה התובעת בעלים של החלקה ערב ההפקעה הראשונה (זו שבוצעה בשנת 2001 ביחס לחלק מן החלקה), ממילא לא יכולה היתה התובעת להעביר לבעלותו של אבי-הנתבע את החלק הנותר, ולא ברור מהו אותו הסכם נטען. ההסכם, כאמור, לא צורף, ואולם הראיות שהוצגו עד כה בתיק מלמדות לכאורה כי הסכם להעברת בעלות לא היה זה, ואין מדובר בהסכם המעניק למבקש זכות טובה יותר מאשר טענה לקיומה של רשות מכללא להחזיק במקרקעין, כפי שטען בהמשך דבריו, ויש להניח כי בשל כך נזנחה הטענה על ידו בהמשך.
דיון
5. למעשה מורכבת המחלוקת שבפנינו משתי סוגיות, סוגיה אחת נוגעת לזכות התובעת לתפוס חזקה במקרקעין ובהתאמה לדרוש פינויים, והסוגיה השניה היא מעמדם של הנתבעים בקרקע, והשפעת מעמדם זה על זכותם לפיצויים כלשהם כתנאי לפינוי.
6. הנתבעים, כאמור, אינם מכחישים את עצם העובדה שפלשו לקרקע לא להם (משנסתרה למעשה הטענה בדבר קיומו של הסכם המקנה זכות בעלות לאביו של הנתבע 4, כאמור מעלה), וטענתם אינה אלא כי זכותם היא זכות שבשתיקה הנובעת מכך שבעלי הקרקע לא התנגדו לתפיסת החזקה בה ולשימוש שנעשה בה לאורך השנים. הנתבעים טוענים אם כן לקיומו של רשיון מכללא, המקנה להם מעמד של ברי רשות במקרקעין.
ככלל, מעמד של בר רשות ניתן לביטול בהודעה מפורשת אודות ביטול הרשיון, וביהמ"ש הכיר בעצם הגשת תובענה לסילוק יד משום הודעה בדבר ביטול הרשיון, מקום בו עצם קיומו של הרשיון מוכחש על ידי התובע, בעל המקרקעין (ר' ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3), פורסם בנבו).