1. לפני בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישורה של תביעה כתביעה יצוגית.
2. עניינה של התביעה ושל הבקשה לאשרה כתביעה ייצוגית (להלן: "
בקשת האישור") הינו, בתמצית, בחניון אשר סמוך למרינה בהרצליה ובטענה כי בענין חניון זה מופרים דינים שונים ובראשם חוק חניה לנכים, תשנ"ד - 1993 (להלן: "
חוק חניה לנכים"), באשר מפעיל החניון גובה תשלום מנכים, למעט נכים בעלי "תו עגלה".
3. יוער כי מלכתחילה הוגשו בקשות לסילוק על הסף מאת שתי המשיבות. בקשת המשיבה 1 התייתרה לנוכח הסכמת הצדדים בענין הסמכות העניינית (הסכמה שהוגשה לאחר הדיון שנערך ביום 8.11.11, ר' הודעה והחלטה מיום 22.11.11), שהיא השאלה שעמדה בבסיס אותה בקשה סילוק.
4. גם בענינה של בקשת המשיבה 2 (הבקשה נשוא החלטה זו), נשמט הפרק הנרחב העוסק בסמכות עניינית. נותרה על הפרק שאלת היריבות בלבד.
5. טענת המשיבה 2 להעדר יריבות כפי שעלתה בבקשה לסילוק על הסף, נסמכת על עמדתה כי היא איננה הבעלים, המחזיקה, המנהלת או המפעילה של החניון נשוא בקשת האישור. מוסיפה המשיבה 2 וטוענת כי הסעדים הנדרשים בבקשת האישור אינם רלוונטיים אליה.
6. המשיב (להלן, למען הנוחות: "
התובע") מאשר כי המשיבה 2 אינה מפעילה או מחזיקה (וכד') את החניון. לשיטתו, קיימת עילה כלפי משיבה זו מעצם היותה המנהלת והמפעילה של המרינה (בעוד העילה כנגד המשיבה 1 נובעת מהיותה מנהלת ומפעילה של החניון). בתגובה לבקשת הסילוק מצביע התובע על סעיפים בבקשת האישור המתייחסים למהותה של המשיבה 2 ולעילה כנגדה.
7. עיון בחומר מעלה כי בכל הנוגע לשאלת העילה הרי שעל פני הדברים ובאופן מספק לבקשה לסילוק על הסף, כוללת בקשת האישור התייחסות פרטנית למשיבה 2 ולכך שהפרות הדין מיוחסות לה בהיותה מפעילה של המרינה, להבדיל מהפעלת החניון.
8. לצורך הענין ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן להצביע על לשונו של סעיף 4ב לחוק חניה לנכים המובא בפתח בקשת האישור, אשר מחיל את החובה הקבועה בו הן על מפעיל החניון והן על המחזיק של מקום ציבורי (ור' גם הסעיפים בבקשת האישור הנזכרים בסע' 9 לתגובת התובע).
באשר לשאלה האם המקום אותו מפעילה המשיבה 2 הינו "מקום ציבורי", אף המשיבה 2 סבורה כי המקום לדיון בכך אינו במסגרת בקשה לסילוק על הסף (סע' 7 לתשובה לתגובה).
9. טענה שהועלתה על ידי המשיבה 2 בתשובה לתגובה, לפיה לא הפרה את חוק חניה לנכים משלא פנו אליה קודם להגשת התביעה כדי לקבל שיפוי על הוצאות החניה (וכי היה ראוי לעשות כן לפתיחת הליכים משפטיים), איננה הטענה אשר עמדה בבסיס הבקשה לסילוק על הסף (השווה: ת"צ (מחוזי ת"א) 10803-12-10
חיון נ' פלאפון תקשורת בע"מ(4.1.12); רע"א 7818/09
Merck Sharp & Dohme (israel 1996) Lt
d
נ' אוחנה (11.1.10); רע"א 8317/06
טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ(21.1.07)); ת"א (מחוזי ת"א) 1486/02
שטריקס נ' קרסו (7.4.03); ת"א (מחוזי ת"א) 2524/01
קראוס נ' תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ (13.1.03)), ומשכך אין מקום לנקוט בעטיה צעד מרחיק לכת כסילוק על הסף (גם אם יהיה מקום להדרש אליה במסגרת ההליך, ככל שיתנהל כנגד משיבה זו).
10. בטענה ולפיה קיימים גורמים נוספים אשר ראוי היה לצרפם כמשיבים לבקשת האישור, לא מצאתי טעם מספק כדי לסלק את בקשת האישור על הסף (אף לא בוצעה הפנייה לפסיקה רלוונטית).
11. הטענה היחידה בה מצאתי טעם היא הטענה הנוגעת לסעד, וזו תידון להלן.
12. ראינו כי התובע מאשר שהמשיבה 2 אינה מפעילה או מחזיקה את החניון. משכך ברי כי אין רלוונטיות לסעד הראשון הנדרש במסגרת בקשת האישור, במסגרתו עותר התובע לחייב את המשיבות "להפסיק באופן מיידי חיובם של נכים... בדמי חניה בחניון...".
13. התובע מצידו מצביע (בסע' 12 לתגובתו), במענה לענין הסעדים, לסעד השני הנזכר בבקשת האישור (בסע' 96.2). במסגרת סעיף זה עותר התובע לחייב את המשיבות "להשיב לחברי הקבוצה את כל הסכומים שנגבו מהם בגין חניה בחניון המרינה...".
14. דא עקא, המשיבה 2 לא גבתה דמי חניה ואין היא יכולה "להשיב" את שלא קיבלה.
15. מוסיף התובע וטוען (בתגובתו לבקשת הסילוק) כי נוכח מהותה של המשיבה 2 כמנהלת או מפעילה או מחזיקה של המרינה עצמה, עליה "לשאת בתשלומים" ששילמו התובע וחברי הקבוצה בעד החניה, "בין בדרך של שיפוי ובין בדרך של אחריות לפטור אותם מתשלום".
16. אולם, אף אם טענה זו נכונה (השווה: סיפא סע' 4ב לחוק חניה לנכים המגדיר "תשלום" גם כ"שיפוי בעד תשלום"), אין היא משתקפת בפרק הסעדים בבקשת האישור במתכונת נשוא הבקשה.
17. אני ערה לכך שבמהות הטיעון של התובע בתגובתו לבקשת הסילוק, מהות המתייחסת לדרישת פיצוי/שיפוי מהמשיבה 2, יש פן של "השבת מצב הדברים לקדמותו".
"עקרון ההשבה לקדמותו עקרון שליט הוא במשפט הפרטי במקרים שבהם מתחוללת הפרת האיזון שהמשפט רואה בה הפרת איזון הראויה להתערבותו של המשפט. כך בדיני נזיקין וכך בדיני חוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט, בדיני הקניין ועוד. אכן, דרכי יישומו של העקרון שונות הן בענפי משפט שונים - כך, למשל, לא הרי יישום עקרון ההשבה לקדמותו בדיני נזיקין כהרי יישומו בדיני חוזים - ואולם, עקרון-האב אותו עקרון הוא".