החלטה בתיק ת"פ 40217-02

זו בקשה לביטול צו מאסר שהוצא עקב אי תשלום קנס.

הנסיבות

ביום 8.2.2004 הורשע המבקש, עופר מקסימוב,  ב-ת"פ  40217/02  בעבירות שונות וביום  16.12.2004 נגזר עונשו ל- 17 שנות מאסר שמהן  15 שנות מאסר בפועל (החל מיום מעצרו- 13.06.2002) וכן לקנס של  3,000,000 ש"ח , או  שלוש שנות מאסר תמורתו.  בגזר הדין (מפי כב' השופט שלי טימן)  נקבע כי הקנס ישולם בתוך 90 ימים מיום שניתן גזר הדין.

ביום 07.02.2005 - יותר מחודש ימים לפני שחלף המועד לתשלום הקנס - נחתם בידי השופט (לשעבר) שלי טימן צו מאסר נגד המבקש בשל אי תשלום הקנס (להלן: " צו המאסר").

המבקש ערער על פסק הדין והמשיבה הגישה ערעור על קולת העונש. ביום 31.3.2005 החליט שופט של בית המשפט העליון, לבקשת המערער ובהסכמת המשיבה, לעכב את תשלום הקנס עד למתן פסק דין בערעור. ביום 2.8.2006 נדחה ערעורו של המבקש. ערעור המשיבה על קולת העונש התקבל ותקופת המאסר בפועל הועמדה על 17 שנים בפועל. הקנס נותר בעיינו.

ניסיון נוסף של המבקש לגרום לדחיית תשלום הקנס עד לאחר שחרורו מן המאסר, לא צלח. המבקש פנה בעניין זה  לבית המשפט העליון והסתמך על פיסקה שנכללה בטעות בפסק הדין שממנה עלה שהקנס ישולם 90 ימים לאחר שחרורו של הנאשם מן המאסר. בהחלטת בית המשפט העליון מיום  24.9.2007 נכתב כי "אך ברור הוא כי נוכח החלטת בית- המשפט מיום כ' באדר ב' תשס"ה (31.03.05) ובעקבות מתן פסק הדין בערעור, היה על המבקש לשלם את הקנס ביום ח' באב תשס"ו (2.8.06).".  החלטה זו נתקבלה בשב"ס רק ביום 8.1.2008.

במקביל להליכים אלה, במסגרת הליך אזרחי כנגד המבקש, נקבע כי על המבקש לשלם לבנק למסחר בע"מ (בפירוק), סך של כ- 274 מיליון  ש"ח . ביום 27.3.2007 ניתן צו לכינוס נכסי המבקש, וביום 23.1.2008 המבקש הוכרז כפושט רגל. 

ביום 20.2.2008, משלא שולם הקנס,  החליטו גורמי שב"ס לממש את צו  המאסר. המבקש נשא את מלוא תקופת המאסר עקב אי תשלום קנס וסיים אותה ביום  18.2.2011.

באחרונה "התבשר" המבקש ששב"ס  גורס כי  מאסר בגין אי תשלום קנס מתבצע בתום המאסר שנקבע בגזר הדין.  לפיכך יהא עליו לשאת במאסר חלף הקנס כשיסיים לשאת את עונש המאסר שנקבע בגזר הדין.

מכאן הבקשה.

טענות המבקש

המבקש משתית את בקשתו לבטל את צו המאסר על שלושה ראשי הנמקה עיקריים. ראשית הוצאת צו המאסר לא הייתה כדין; שנית, הוצאת צו המאסר ומימושו נעשו תוך פגיעה בזכות המבקש להליך הוגן; שלישית, הוצאת הצו ומימושו גרמו לעיוות דין.

הצו הוצא שלא כדין

מאחר שגזר הדין ניתן ביום 16.12.04, לא ניתן היה להוציא צו מאסר לפני 16.3.05. הצו הוצא ביום 7.2.05,  קודם שהתגבשה סמכותו של בית המשפט להוציאו. צו שהוצא ללא סמכות הריהו בטל ומבוטל.

 צו המאסר הוצא  שלא בנוכחות המבקש או בא כוחו. הדבר נוגד את הוראת ס' 129א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 המקנה  לנידון, בין היתר, זכות לקבל התראה מוקדמת של 14 ימים בדבר הכוונה להוציא פקודת מאסר. ההודעה המקדימה נועדה , לפי החוק, לאפשר לנידון להיערך לקראת הוצאת צו המאסר ולבקש פריסת התשלום או דחייתו.  הוצאת הצו בדרך שנעשתה שמטה מידי המבקש את אפשרויות הפעולה הללו.

פגיעה בזכות להליך הוגן

אין צורך להכביר מילים על הזכות להליך הוגן שהוכרה זה מכבר כזכות חוקתית שנגזרת מן הזכות לחירות והזכות לכבוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סוגיית הפגיעה בעקרון ההליך ההוגן על רקע הוצאת צו מאסר בגין אי תשלום קנס בלי להניח בידי הנאשם אפשרות לטעון טענות כנגד הצו נדונה באחרונה בבית המשפט העליון. נפסק שם, מפי השופט אליקים רובינשטיין,  כך:

האינטרס הציבורי במיצוי משפט צדק בטרם שלילת חירות וניהול הליך הוגן בעניינו של הפרט עשוי לגבור על שיקולי האינטרס הציבורי במיצוי יעילותם המירבית של הליכי הגבייה והאכיפה. אך הוגן הוא , שתהא לאדם האפשרות לטעון טענותיו בטרם יבוצע צו מאסר נגדו ותישלל חירותו... [רע"פ 837/12 מ"י נ' גוסקוב (להלן: " הלכת גוסקוב")].

על יסוד השקפה זו נקבעה בפס"ד גוסקוב  זכותו של חייב להגיש השגה שתתברר בידי שופט כנגד הכוונה להוציא נגדו צו מאסר.