כללי
1. כנגד הנאשמת הוגש, בתאריך 22/4/2011, כתב אישום המייחס לה עבירה של איומים - וזאת לפי ס' 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (
להלן: חוק העונשין). פרק העובדות כולל פסקה אחת, ומשום חשיבות הדברים נביא את הפסקה במלואה:
"
בתאריך 16/4/11, סמוך לשעה 21:00, בדירת הורי הנאשמת שברחוב ... (להלן: הדירה), שעה שהנאשמת היתה תחת השפעת אלכוהול, השתוללה הנאשמת בדירה, זרקה חפצים שונים ואיימה על הנוכחים בדירה - הוריה, אחיה, חברתו ושכנתם, בפגיעה שלא כדין בגופה, בכוונה להפחידם ו/או להקניטם, באופן שצעקה שברצונה למות ואף יצאה למרפסת הדירה לגג דירת השכן ונעמדה עליו במטרה לממש איומיה, עד שהנוכחים בדירה תפסוה ומנעו ממנה לממש איומיה".
2. באות כוח הנאשמת טענו, כטענה מקדמית, כי יש להורות על ביטול כתב האישום שכן עובדות כתב האישום, כפי שהובאו לעיל, אינן מהוות עבירה. משכך, יש להורות על ביטול כתב האישום, כאמור בס' 149 (4) לחוק
סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982.
עוד נטענה טענה נוספת והיא, כי הנאשמת לא יכולה היתה לגבש מחשבה פלילית מסוג "מטרה" בנוגע לעבירת איומים, וזאת משום היותה במצב של שכרות. בהקשר זה נטען, כי לא ניתן להרשיע - משום ס' 34 ט' לחוק העונשין - את מי שביצע עבירה תוצאתית בהיותו במצב של שכרות. ב"כ הנאשמת ציינו, כי הפסיקה החילה את ס' 34 ט' לחוק (אשר חל כפשוטו רק על עבירות תוצאתיות), גם על עבירות התנהגות מסוג מטרה. יחד עם זאת, ב"כ הנאשמת הסכימו (ר' עמ' 6 לפרוטוקול), כי מדובר בסוגיה הכוללת גם שאלות עובדתיות (באם אכן היתה הנאשמת במצב של שכרות, במשמעות מונח זה בחוק), ולכן היא תידון, אם וכאשר, במהלך ניהול המשפט.
טענות הצדדים, בקצרה
3. לאור האמור לעיל, נתמקד בטענה הנאשמת, כי עובדות כתב האישום אינן מקימות עבירה.
בהקשר זה נטענו, בקצרה, הטענות הבאות (ר' סיכומי הנאשמת שהוגש בכתב בתאריך 16/5/11):
3.1. ב"כ הנאשמת ציינו, כי על פי הנטען בכתב האישום איימה הנאשמת לפגוע
בעצמה. אשר על כן, אין מדובר בפגיעה
שלא כדין, במשמעות סעיף 192, שכן אין כל איסור בדין על אדם לפגוע
בעצמו. משכך, לא מתקיים ולא יכול להתקיים בנדון אחד מהיסודות העובדתיים של עבירת האיומים, והוא יסוד ה"שלא כדין".
3.2. עוד נטען, גם היסוד הנפשי שבעבירה, שהינה עבירת מטרה ("בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו") לא התקיים, שכן לא ניתן לשלול כי הנאשמת אמרה את שאמרה מתוך שלל מטרות ותחושות אחרות (רגשות אשם, עצבנות, עצבות, תסכול, ייאוש עמוק, דיכאון ועוד שלל מטרות ורגשות אחרים) שבינן ובין המטרה הנטענת (בכוונה להפחיד) אין דבר וחצי דבר.
4. מנגד, שללה המאשימה את טענת הנאשמת כי איום בפגיעה עצמית אינה מהווה פגיעה "שלא כדין", ואף הפנתה לפסיקה בנדון. כמו כן, הפנתה המאשימה למובאות מתוך הודעות חלק ממי שנכחו באירוע (אף כי ספק אם היה לכך מקום במסגרת זו הן מבחינה דיונית והן לגופו של עניין), מהן עולה כי הם חשו מבוהלים ומפוחדים ממעשי הנאשמת. עוד ציינה המאשימה כי לשיטתה, "אדם אחר" במשמעות ס' 192 לחוק העונשין, כולל גם את המאיים עצמו.
דיון ומסקנות
5. ס' 192 לחוק המגדיר את עבירת האיומים קובע כי:"
המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים"
6. ביחס לעבירת האיומים, נקבע שהיא עבירה שתחומי התפרסותה אינם ברורים:"
. . המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור. דומה כי הטעם לכך נעוץ בערכים אשר עליהם באה העבירה להגן. ערכים אלה הם בעיקר השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של הפרט . . מטבע הדברים, שהשלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של פרט אחד עשויים להתנגש עם השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של פרט שני. נדרש איפוא איזון בין הערכים המתנגשים. . ." (כב' השופט ברק, כתוארו דאז, בע"פ 103/88
ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג (3) 373).
7. אקדים ואומר, כי קיים קושי מסוים להכריע בשלב זה בטענות, שהרי טרם שמעתי את הראיות בנדון, ודווקא במקרה שכזה יש לבחון את כלל ההקשרים והנסיבות שבהם נאמר הביטוי העומד לדיון, שכן:"
בית המשפט אינו בוחן את הביטוי במנותק מסביבתו, אלא הוא בוחן את מכלול הנסיבות שבהן נמסר הביטוי, ובהן זהות המאיים והמאוים, הקשר או מערכת היחסים ביניהם, הרקע לביטוי וכן ההתרחשויות או התוצאות שבאו לאחר הביטוי". (רע"פ 2038/04
לם נ' מ"י, פ"ד ס' (4), 95, 112;
להלן: פס"ד לם).
יחד עם זאת, זו בדיוק תכליתו של ס' 149 (4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, היינו לייתר דיון וניהול משפט פלילי כנגד נאשם, כאשר כבר על פי העובדות
הנטענות, ברור כי עובדות אלו - גם אם תוכחנה - אינן מקימות עבירה פלילית.
8. אתחיל את התייחסותי לטענה השניה בטיעוני ב"כ הנאשמת, והיא כי לא מן הנמנע, שמטרות
אחרות היו אלו שהובילו את הנאשמת לאמר את שאמרה (היינו, כוונה אמיתית להתאבד ללא כל רצון להפיק מעצם האמירה רווחים משניים). אשר על כן, לשיטת ב"כ הנאשמת, לא תוכל המאשימה להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בנדון.
איני יכול להסכים לטיעון זה, כבר בשלב זה.
עבירת האיומים הינה עבירת התנהגות מסוג "מטרה" (ור' בנדון פס"ד לם).