החלטה בתיק ת"א 48367-03-12

לפניי בקשה למחיקת התביעה מחמת חובת בוררות ו/או לעיכוב ההליכים בה עד למיצוי חובת הצדדים לקיים הליכי בוררות.

התובענה נשוא הבקשה שלפניי הינה למתן סעד הצהרתי וצו עשה אשר הגיש המשיב, מר נחשון ורול (להלן: " המשיב "), חבר קיבוץ להבות הבשן - אגודה שיתופית (להלן: " המבקש " ו/או הקיבוץ ") נגד הקיבוץ.

במסגרת התובענה עותר המשיב ליתן סעד הצהרתי לפיו במסגרת הליך שיוך הדירות המתנהל בקיבוץ הוא יהיה זכאי לכך שישויכו לו שתי יחידות דיור סמוכות הממוקמות על שני מגרשים ולקבל הפניה עם יתר חברי הקיבוץ למינהל מקרקעי ישראל לצורך חתימת חוזה חכירה ביחס למקרקעין המורכבים משתי הדירות וכן להורות לקיבוץ למסור לו את החזקה בשתי הדירות ולחילופין, להורות לקיבוץ לבנות על חשבונו תוספת בנייה לאחת הדירות ולמסור לו את החזקה בדירה כולל התוספת שתיבנה.

נימוקי הבקשה:

המבקש טען כי  התביעה הוגשה לבית המשפט שלא כדין, שכן עניינה של התביעה הינה טענת המשיב כי קופח בזכויותיו במסגרת הליך שיוך הדירות אצלו, אשר על פי תקנונו דינה להתברר תחילה במוסדות לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית.

המבקש טען כי עיכוב ההליכים ומסירתם לבוררות אף עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005, המגדירות סכסוך כ" סכסוך בין חבר לקיבוץ, בדבר יישום החלטת האסיפה הכללית לגביו ובכלל זה באחד מאלה:... (3) שיוך דירות בקיבוץ". (סע' 1)

המבקש טען כי המשיב מעולם לא העלה את טענותיו בעניין זכויותיו לשיוך דירות בפני המוסד לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית כנדרש על פי תקנונו ואף לא טען זאת בכתב התביעה וכי הוא נכון לקיים עמו הליכי בוררות בפני הבוררים שמונו לשם כך.

טענות המשיב:

המשיב התנגד לבקשה וטען כי דינה להידחות. לטענתו, לאור הוראות סעיף 3 לחוק הבוררות וסעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות העברת הסכסוך נשוא התובענה להליך בוררות אינה אפשרית וכי בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי עניינים הקשורים בהגנה על זכויותיהם של חברים באגודות שיתופיות והנוגעים בפעולותיה של האגודה מהווים עניינים קונסטיטוציוניים, אשר אינם ראויים להתברר בבוררות. כמו כן, לטענתו, מקום בו הסכסוך הינו סביב חוקיות פעולות האגודה, הרי שאפילו סכסוך זה הינו כספי ואפילו מקום בו מתעוררת שאלת חוקיות פעולות האגודה באופן אינצידנטאלי, אין מקום להעברת העניין לבוררות, שכן אין בשאלה זו תוקף להסכם הבוררות.

המשיב טען כי סמכותה של אגודה שיתופית לקבוע בתקנונה הוראות הנוגעות לחובת בוררות מעוגנת בראש וראשונה בסעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, אשר מגביל את סמכותה של האגודה בכל הנוגע לקביעת חובת בוררות בתקנונה לעניינים הנוגעים ל"עסקי האגודה", מונח אשר פורש בפסיקה כעניינים בעלי אופי יומיומי הנוגעים לפעילותה הרגילה של האגודה, להבדיל מעניינים מכוננים כדוגמת שאלת חוקיות הליכי שיוך דירות (הליך מכונן המביא לשינוי סדרי החיים בקיבוץ).

המשיב טען כי השאלות המתעוררות בענייננו הן שאלות בדבר חוקיות ההחלטות אשר התקבלו על ידי הקיבוץ וזאת, בין היתר, בשים לב לכך שההחלטות לא התקבלו בידי האורגן המוסמך לכך על ידו, שהן התקבלו תוך הפרת כללי הצדק הטבעי, חובת ההגינות וחובת תום הלב המוטלת עליו, תוך הפרת חובת השוויון המוטלת עליו ותוך פגיעה בזכויותיו החוקתיות ושאלות אלו הינן שאלות חוקתיות מובהקות אשר אינן כשירות להתברר כלל בבוררות.

המשיב טען כי אין להעביר את המחלוקת נשוא התובענה לבוררות גם בשל קיומם של טעמים מיוחדים ועניין ציבורי הקיים בה שכן השאלה המרכזית המתעוררת בתביעה היא האם רשאי המבקש לשלול ו/או להגביל את זכויותיו של חבר הקיבוץ המגיעות לו שלא באמצעות החלטה של אורגן מוסמך של הקיבוץ, תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי ותוך פגיעה בזכות השוויון המוקנית לו, ושאלות אלו אינן נוגעות רק למשיב ולקיבוץ אלא הן משותפות במקרים רבים מאוד של חברים אחרים בקיבוצים רבים, אשר הולכים ומתרבים כל העת ודי בכך כדי לקבוע כי הדיון בתובענה זו דינו להתברר בין כתלי בית המשפט.

המשיב טען כי דינו של סעיף הבוררות עליו מסתמך הקיבוץ להתבטל, ככל שהוא מתייחס למחלוקת נשוא התובענה, גם בשל היותו תנאי מקפח בחוזה אחיד.

המשיב טען כי סעיף 5(א) לחוק הבוררות קובע כי אחד התנאים להעברת סכסוך לבוררות הוא כי המבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום בוררות ולהמשכה, אולם המבקש לא הגיש תצהיר התומך בטענתו כי היא נכון לקיים את הבוררות, לא כל שכן תצהיר המפרט את הפעולות הפוזיטיביות אשר נעשו על ידו לשם כך ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו. לטענתו, בטרם הגשת התביעה התנהלו בין הצדדים ניסיונות הידברות ואף נערכה תכתובת בין באי כוחם בניסיון להסדיר את זכותו לקבל שתי דירות במסגרת הליכי השיוך המתנהלים בקיבוץ ובשום שלב לא הועלתה על ידי הקיבוץ הדרישה להעביר את המחלוקת שבין הצדדים להליך בוררות.

המשיב טען כי הוראות תקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ), תשס"ו-2005 אינן קובעות כל חובה להעביר סכסוכים בענייני שיוך דירות לבוררות והציטוט אותו ציטט המבקש מתוך הוראות התקנות הינו חלקי ומגמתי באופן המסלף את הוראותיהן. לטענתו, כל שנקבע בהן ביחס להליכי בוררות הוא שעל קיבוץ הבוחר להיות מיוצג במסגרת הליכי בוררות ו/או המסרב לקיים חובת בוררות הקבועה בתקנונו לשאת בשכר טרחת עורך דינו של חבר הקיבוץ. כמו כן, לטענתו, תקנות אלו עוסקות בסכסוכים שעניינם "יישום החלטת האסיפה הכללית" בנוגע ל"שיוך דירות" ואילו הסכסוך בענייננו אינו נוגע לאופן יישום החלטות האסיפה הכללית, כי אם להיעדר החלטה כדין של האסיפה הכללית ו/או של אורגן מוסמך אחר של הקיבוץ ביחס לפגיעה בזכויותיו.

דיון:

סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות מסמיך את האגודה לקבוע בתקנונה כללים ליישוב סכסוכים בינה לבין חבריה. האגודה אף מוסמכת לקבוע כי "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" יוכרעו בדרך של בוררות.

הפסיקה הבחינה בין סכסוכים "פנימיים" באגודה, שהם סכסוכים הנובעים מהפעילות העסקית היומיומית שלה, היכולים להימסר לבוררות, לבין סכסוכים "חוקתיים", קרי, סכסוכים הנוגעים לשאלות חוקיות פעולותיה, חוקיות מוסדותיה או תוקפם של מינויים שנעשו בה, אשר מבחינת אופיים החוקתי יש הצדקה כי יתבררו בפני בית משפט ולכן לא יימסרו לבוררות (ר' ע"א 55/59 עולש מושב עובדים בע"מ נ' אריה פיין , פ"ד יג 856; רע"א 1139/99 כפר מחולה - מושב עובדים של הפועל המזרחי נ' בית שאן חרוד-אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ , פ"ד נד(4) 262).