החלטה בתיק ת"א 31866-12-10

1. לפני בקשת הנתבעת להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של  המוסד לביטוח לאומי, בקשה בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2. התובעת, ילידת 1957, נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.11.2007. תאונה זו הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המל"ל (להלן: "הוועדה") קבעה בדוחות מיום 16.4.09 ומיום 18.6.09 כי לתובעת ­­­­­­­נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בגין ברך ימין ו- 5% בגין קרסול שמאל. הוועדה קבעה עוד כי בצוואר ובגב חלה החמרה זמנית בלבד מאז התאונה הקודמת ובאשר לתלונות בכתף נקבע כי לא נמצא קשר סיבתי בין אלה לבין התאונה הנדונה. בסה"כ הוערכה נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 9.75%. על החלטה זו הגישה התובעת ערר. הוועדה הרפואית לעררים (להלן: "ועדת הערר") קיבלה את הערר ביום 3.11.09, והעריכה את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 10% בגין גב תחתון, 15% בגין כתף שמאל, 10% בגין ברך ימין ו- 5% בגין קרסול שמאל. סה"כ הוערכה נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 34.59%.

3. הנתבעים טענו בבקשתם, כי הפערים העצומים בין קביעות הוועדות הרפואיות מצדיקים כשלעצמם מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. בנוסף, נטען כי ועדת הערר לא התייחסה בעומק הנדרש לעברה הרפואי העשיר של התובעת, הכולל תאונת דרכים קודמת משנת 1997, וכי לא עמדו בפניה עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות לאירועים נוספים שהתרחשו עובר התאונה הנדונה. עוד טענו הנתבעים, כי ועדת הערר נשענה על תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת, שלא עוגנו בממצאים אובייקטיבים, וכי סוגיית הקשר הסיבתי לא נבחנה דיה, כפי שנדרש מוועדה רפואית בענף נפגעי עבודה. הנתבעים תמכו בקשתם בחוות דעת שנערכה על ידי מומחה מטעמם, ד"ר ביאליק, בהתייחס לנכותה של התובעת עקב התאונה.

4. התובעת התנגדה לבקשה וטענה, כי לא הוכחו נסיבות יוצאות דופן המצדיקות קבלת הבקשה וכי קיומם של פערים בין קביעות הוועדות השונות אינם מהווים כשלעצמם טעם להיענות לבקשה. על פי טענת התובעת, עברה הרפואי והממצאים הרפואיים הקשורים לו, לרבות תיק התאונה הקודמת משנת 1997 ותיקה הרפואי, עמדו לנגד עיניה של הוועדה שעה שזו קיבלה החלטתה בעניינה. לטענתה, מפרוטוקול ועדת הערר מיום 3.11.2009 עולה, כי ועדת הערר הייתה ערה לאפשרות של הגזמה מטעמה, ומכאן שיש להניח שהיא לא נסמכה על תלונותיה הסובייקטיביות בקביעת נכותה. עוד טענה התובעת, כי התיעוד הרפואי שהגישה מעיד על קשר סיבתי בין תלונותיה לתאונה ותיעוד של תלונות מאוחרות לא מצביע על ניתוקו אלא על החמרה במצבה בשלב מאוחר יותר. כמו-כן, מכתבי המל"ל בהם נדרשה התובעת להעביר חומר רפואי אודות פגיעותיה הקודמות, בטרם קביעתו הסופית בדבר נכותה, מעידים על בירור מעמיק בסוגיית הקשר הסיבתי בין התאונה לפגיעות מהן סבלה בעקבותיה.

5. סעיף 6ב לחוק הפיצויים קובע כי " בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הלכה היא, כי היתר להביא ראיות לסתור יינתן רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. כדוגמא לנסיבות כאלה הוכרו בפסיקה מקרים בהם נתקיים פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני הוועדה הרפואית, דוגמת תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או כשחל שינוי מהותי במצבו של הנפגע לאחר שנבדק. מקרה אחר הוא כאשר לפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע לפני התאונה, או כאשר הוועדה לא התייחסה לנושא קרדינאלי המצוי במחלוקת או לא נחשפה לתיעוד מהותי וכוי"ב (ר' בר"ע (י-ם) 1057/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מתוק (פורסם במאגרים; ניתנה ביום 27.12.09)).

6.      לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו לי, באתי לכלל מסקנה שבנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור.

7.      קיומו של פער בין קביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון לקביעת וועדת הערר אין בו, כשלעצמו, כדי להתיר הבאת ראיות לסתור. בעניין זה כבר נפסק כי קביעותיה של ועדת ערר, מטבעה של וועדה כזו, יכול שיהיו שונות מאלה של הוועדה שקדמה לה, ואין בשוני זה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור (רע"א 2592/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חג'ג' (פורסם במאגרים); רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סואעד (פורסם במאגרים)). באותה מידה, לא די בכך שישנו מומחה רפואי הסובר אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית על מנת להתיר הבאת ראיות לסתור, והרי ידוע עד כמה נפוץ קיומן של דעות שונות בין מומחים רפואיים ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי ניתן היה להביא ראיות לסתור, כל מטרתו של סעיף 6ב לחוק הפיצויים, שבא לחסוך את הצורך בהבאת ראיות לעניין נכותו של הנפגע, היתה מסוכלת (ע"א 5779/90  הפניקס הישראלי נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77).

8.      יחד עם האמור, בפער קיצוני בין קביעות שונות יש כדי לחדד את מידת הביקורת המופעלת כלפי הקביעה שעל פי דין (א' ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית), 777). עיון בפרוטוקולים של המל"ל מעלה כי קיים פער של כ-25% בין הנכות המשוקללת שנקבעה בוועדה מדרג ראשון (9.75%) לבין הנכות שנקבעה בוועדת הערר (34.59%), פער לא מבוטל שאין להתעלם ממנו כאשר בוחנים את הבקשה להבאת ראיות לסתור.

9.      כאמור, הוועדה מדרג ראשון קבעה כי בצוואר ובגב חלה החמרה זמנית בלבד מאז התאונה הקודמת, ולפיכך לא נותרה נכות צמיתה בגין תאונה זו. ביחס לברך ימין נקבעה נכות בשיעור 5% ונכות בשיעור דומה ביחס לקרסול שמאל ובאשר לכתף שמאל נקבע כדלקמן: " מאז התאונה בבדיקות ודיווחים רבים שנעשו במהלך טיפולה לא הוזכרה בעיית כתף שמ', רק לאחר בדיקת ד"ר וייס ב 15.3.09 (דהיינו שנה וחצי בערך לאחר התאונה) זמן רב מתועדת בעיה בכתף לכל הועדה לא מוצאת קשר סיבתי בין תלונותיה בכתף שמ' לבין התאונה הנדונה". וועדת הערר שמעה את התובעת, בדקה אותה ועיינה בפרוטוקול הוועדה מדרג ראשון, בבדיקות הדמיה ובחוות דעת של פרופ' פינסטרבוש, חוות דעת מטעם התובעת, וקבעה כדלקמן:

"בתחום גב תחתון המצב הקליני תואם את נכות 10% לפי 37(7)א', בכך מקבל הועדה את מסקנות פרופ' פינסטרבוש.

בתחום כתף שמ' - נשארה ארטרלגיה פוסט-טראומתית בסיבוך של קרע של גיד ספינטוס, הדבר תואם נכות 15% לפי 4104)ב', בכך מקבלת הועדה את מסקנות פרופ' פינסטרבוש.

בתחום ברך ימנית - נשאר תהליך של גונ-ארטבלגיה קטנה/קלה - הדבר תואם את נכות 10% לפי 35(1)ב' הקשור לתאונה הנדונה - בכך מקבלת הועדה את חוו"ד פרופ' פינסטרבוש.

בתחום קרסול שמ' - קיים מצב קליני אשר מתבטא בנכות 5% לפי סעיף 35(1)א'-ב'. מצבה כיום מתאים ל 10% לפי סעיף 48(3)א', מכך יש לנכות מחצית בין מצב קודם לפי סעיף 48(3)א' במחצית. בכך מקבלת הועדה את חוו"ד של פינסטרבוש".

כפי שניתן להיווכח, מסקנות וועדת הערר נסמכו בעיקרן על חוות הדעת של פרופ' פינסטרבוש, מומחה מטעם התובעת, מבלי שפורטו בחלק מהמקרים הנימוקים שהביאו לשינוי בקביעות. כך ובעיקר, לא ברור מה עומד מאחורי קביעת וועדת הערר בכל הנוגע לכתף שמאל. התובעת מאשרת בתגובתה כי לא היו רישומים על כאבים בכתף לאחר התאונה ובמשך תקופה ארוכה (ר' סעיפים 8.ג ו-8.ה לתגובה). הוועדה מדרג ראשון קבעה שאין קשר סיבתי בין התלונות ביחס לכתף לבין התאונה הנדונה ופרטה את נימוקיה לקביעה זו. לעומת זאת, פרוטוקול וועדת הערר אין מוצאים התייחסות כלשהי לשאלת הקשר הסיבתי. קביעת וועדת הערר בעניין זה מבוססת בעיקרה, אם לא כולה, על מסקנות פרופ' פינסטרבוש. לא למותר לציין, כי מפרוטוקול וועדת הערר עולה כי התובעת אף לא נבדקה בכתף ולא הובהר על מה מבוססת קביעת הוועדה מלבד, כאמור, הפניה לחוות דעתו של פרופ' פינסטרבוש.

10.  מקום בו הוצגה לוועדה רפואית של המל"ל חוות דעת מטעם הנפגע והוועדה סמכה את החלטה גם על חוות דעת זו, עשוי הדבר לשמש נימוק למתן היתר להבאת ראיות לסתור. נפגע המתייצב בפני הוועדה הרפואית של המל"ל ומציג בפניה חוות דעת של מומחים מטעמו זוכה ביתרון הנשלל ממנו במסגרת הוראת סעיף 6א לחוק הפיצויים. תקנות המומחים אוסרות המצאת חוות דעת מטעם הצדדים למומחה שנתמנה על ידי בית המשפט והן אוסרות גם על המומחה לדרוש ולקבל חוות דעת כזו. הצגת חוות דעת בפני הוועדה הרפואית אינה מתיישבת עם התכלית הזאת. פעולה שכזו גם אינה מתיישבת עם התכלית התחיקתית המוצאת ביטוי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, שעניינה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים (א' ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית), 785-786). הסתמכותה הכמעט גורפת של וועדת הערר על חוות הדעת מטעם התובעת, כפי שתואר לעיל, מעלה חשש להטיה במסקנות הוועדה ויש בה לפגום בתקפות קביעותיה.

11.  במכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, ובכלל זה בהתחשב בפער הגדול בין הקביעות השונות בוועדת המל"ל, פער שאינו מוסבר בנימוקי וועדת הערר, וכאשר מסקנות וקביעות וועדת הערר נסמכות ברובן, אם לא כולן, על חוות דעת של מומחה מטעם התובעת באופן המעורר חשש כי התמונה שהיתה בפני הוועדה לא היתה מאוזנת, מצאתי כי יש הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור.

12.  נוכח כל האמור, אני נעתרת לבקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור ומורה על מינויו של פרופ' מ' ליברגל כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה.

צו מינוי יוצא בנפרד.