החלטה בתיק ת"א 28931-11-09

   בפני מונחת בקשת התובעות להבאת ראיות לסתור את קביעת  המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל"), בהתייחס לתובעות 1 ו- 3 (להלן: " התובעות").

רקע

1.         התובעות נפגעו ביום 15.12.2002 בתאונת דרכים, שהוכרה גם על-ידי המל"ל כתאונת עבודה.

א.        לתובעת 1- הוועדה הרפואית לעררים, קבעה ביום 18.12.05, כי דרגת נכותה הרפואית של התובעת 1 בגין התאונה, הינה בשיעור 5% לצמיתות החל מיום 1.1.2004. דיון מחודש ביום 6.2.2011 אישר את הקביעה הנ"ל.

ב.         לתובעת 3 - הוועדה הרפואית לעררים קבעה ביום 7.11.2004, כי דרגת נכותה הפסיכיאטרית של  התובעת 3 בגין התאונה, הינה בשיעור 0%.

2.         אין חולק, כי קביעה זו היא קביעה על-פי דין, לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

טענות התובעת 1

3.         התובעת 1 טוענת, כי וועדות המל"ל טעו בפענוח בדיקת CT מיום התאונה באופן חמור. עיקר ההתייחסות בפרוטוקולי הוועדות של המל"ל התמקד בשבר של הרמוס פוביס (אגן) משמאל. הוועדות הרפואיות הסתמכו על צילום אגן מיום 4.3.2004, מבלי לבצע בדיקת CT ביקורת כדי לערוך את ההשוואה. בדיקת CT מיום התאונה הראתה אך ורק שבר אחד ברמוס פוביס משמאל, כשבפועל נגרמו לתובעת 4 שברים באגן. לטענתה, חשיבות ביצוע בדיקת CT השוואתית נחוצה גם לצורך איתור מידת הפגיעה במפרקים סקרואליאקים, שבולטת יותר בבדיקה זו, וניתן גם לבקש בדיקת CT של האגן עם רקונסטרוקציה ויעודה לשאלה אם ישנה חדירה של השבר לתוך מרפק הירך.

4.         כן טוענת התובעת 1, כי הינה סובלת מאז התאונה ובעטייה, מהגבלה בתנועות פרקי הברכיים עם כאבים בזמן תנועה וקיצור של רגל שמאל ב- 1 ס"מ, ממצא שלא תועד כלל בפרוטוקולי הוועדות. עיון בבדיקת CT מיום התאונה מגלה כי ישנם 4 שברים: שבר ברמוס פוביס עליון ותחתון משמאל, שבר ברמוס פוביס תחתון מימין ושבר בקיר מידיאלי תוך פרקי של אצטובולוס, ממצא שלא אוזכר כלל על ידי ועדות המל"ל.

5.         התובעת 1 ממשיכה וטוענת, כי הוועדה הרפואית לא הושיבה רנטגנולוג בהרכבה, שתפקידו לפענח נכונה את הצילומים המונחים בפני הוועדה, לרבות בדיקת ה- CT.

6.      לבסוף טוענת התובעת 1, כי קביעת נכותה הצמיתה בשיעור 5% נכות בלבד, כשמצבה בעטיי התאונה מזכה אותה לכל הפחות בנכות בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) בגין הגבלה בכושר הפעולה הכללי, בדומה למסקנות הוועדה מיום 1.4.2004 ולטענתה נכותה בגין הפגיעה באגן הינה 25% ובכתף לפחות עוד 10%. לטענתה, ב- CT נראתה תזוזה ברורה של מחצית האגן ואי סדירות ניכרת במפרק סקרואליאק יש תזוזת מחצית אגן לפי סעיף 46 (3) מגיע 25% נכות. בנוסף, התובעת סובלת היום מקיצור של רגל שמאל ב- 1 ס"מ לעומת רגל ימין, הכל בעטיי התאונה.

  טענות התובעת 3

7.         התובעת 3 טוענת, כי הוועדות הרפואיות טעו באופן חמור, כאשר הורידו את אחוזי הנכות בתחום הפסיכיאטרי מ- 10% ל- 0% ללא כל הצדקה. הורדת הנכות נבעה ממצא שגוי של ד"ר פרחאת, פסיכיאטר, לפיו התובעת 3 הפסיקה את הטיפול הפסיכיאטרי, כשלא הוא, בהתאם למרשמים רפואיים מהתחנה לבריאות הנפש המדברים בעד עצמם. הטעם שעל בסיסו הוריד ד"ר פרחאת את הנכות מ- 10% ל- 0% היה שגוי, כשהוועדה הרפואית אימצה את מסקנותיו "על בלאנקו", זאת כאשר המסמכים הרפואיים מראים אחרת.

8.         כן טוענת התובעת 3, כי הינה נוטלת עד היום תרופות בתחום הפסיכיאטרי, כגון מודאל, סירוקסאט, קלונקס, פאבוקסיל, ריספרדאל ועוד.

9.         לבסוף טוענת התובעת 3, כי קופחה עת לא נקבעו לה אחוזי נכות בשיעור של 10% לצמיתות לכל הפחות בתחום הפסיכיאטרי.

טענות הנתבעת

10.       הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, התובעת 1 אינה טוענת להחמרה משמעותית  במצבה       הרפואי. עיקר טרונייתה מופנית כנגד החלטת הוועדה הרפואית שלא ביקשה בדיקת CT חדשה.. לטענתה, היה באפשרות ב"כ התובעת 1, אשר ייצג אותה בהליכים במל"ל, לבקש מהוועדה הרפואית לעררים במסגרת התביעה לקביעת נכות מחדש, לערוך בדיקת CT מעודכנת, או אפילו להמציא ביוזמתו לוועדה הרפואית בדיקת CT מעודכנת. עריכת בדיקות נוספות ובכלל זה צילומי הדמיה הינם בשיקול דעתו הבלעדי והמקצועי של הרופא הבודק, הוועדה הרפואית במקרה שלנו, ככל שימצא צורך בכך, ואין עילה להתערב בשיקול דעת זה בהיותו עניין מקצועי טהור. עסקינן בטענות שיכולות להיות יפות, אם בכלל, להליך ערעור על החלטת הוועדה הרפואית, אך בוודאי לא לבקשה להבאת ראיות לסתור. התובעת 1 ויתרה על זכותה להגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים ולא מיצתה הליכים שעמדו לרשותה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, ולפיכך הפכה החלטת הועדה הרפואית לעררים להחלטה סופית ומחייבת. על כן, יש להורות על דחיית הבקשה ביחס לתובעת 1 משלא הוכח קיומו של חריג המצדיק הבאת ראיות לסתור ומשלא חלה החמרה כלשהי במצבה.

11.       לגבי התובעת 3, טוענת הנתבעת, כי אין טענה להחמרה במצבה הרפואי, לא כל שכן החמרה משמעותית, ולא צורף תיעוד רפואי חדש כלשהו המצביע על כך שהתובעת 3 מקבלת טיפול נפשי כלשהו. טענת התובעת 3 ,כי הוועדה הרפואית אימצה מסקנותיו של היועץ בתחום הפסיכיאטרי ד"ר פרחאת כמאל אשר קבע כי לתובעת 3 לא נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי רק על סמך העובדה שהתובעת 3 הפסיקה את הטיפול הנפשי, אינה עולה כהוא זה מחוות דעתו של ד"ר פרחאת, כאשר את חוות דעתו ביסס על בדיקתו הקלינית ועיון בתיעוד הרפואי. התובעת 3 ערערה על החלטת הוועדה הרפואית .הוועדה הרפואית לעררים, שבהרכב שלה ישב מומחה פסיכיאטר, דחתה את הערעור בהחלטה מיום 7.11.2004, וזאת לאחר שעיינה בכרטיסה הרפואי הפסיכיאטרי של התובעת 3 כעולה מפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 7.11.2004. טענתה של התובעת 3, כי המשיכה כביכול לקבל טיפול פסיכיאטרי, אינה נכונה כלל ועיקר, כאשר כל התיעוד הרפואי המצורף לבקשה, לרבות המרשמים, מתייחסים לתקופה שלפני מתן החלטת הוועדה הרפואית לעררים. התובעת 3 לא ערערה על ההחלטה בפני בית הדין לעבודה. לא נפל כל פגם ולא הוכח חריג כלשהו המצדיק הבאת ראיות לסתור. על כן,  יש לדחות את הבקשה.

דיון