החלטה בתיק רע"פ 9/11

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 34663-09-10 כבוד השופט א' כהן) מיום 15.11.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (ת"ד 2007-09, כבוד השופט א' טננבוים).

           כנגד המבקש הוגש לבית משפט לתעבורה כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת נזק לרכוש או לאדם, עבירה של רשלנות, עבירה של אי ציות לאור אדום, עבירה של חבלה של ממש ועבירה של עזיבת מקום תאונה ואי הושטת עזרה. על פי הנטען נהג אלמוני ברכב שבבעלות המבקש ברחוב ישעיהו לכיוון צומת רחוב הנביאים בירושלים. בהגיעו לצומת חצה אותו כשברמזור כיוון נסיעתו דולק אור אדום, וגרם לתאונה עם מונית שחצתה את הצומת אותה עת באור ירוק. נטען כי הנהג לא טרח לעצור את הרכב, להגיש עזרה ולמסור פרטיו לנהג המונית והמשיך בנסיעה. בתוך כך פגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה מרומזר, כשהאור הדולק ברמזור בכיוון חצייתה ירוק. גם אז לא טרח הנהג האלמוני לעצור ולהגיש עזרה להולכת הרגל, כמו גם למסור לה את פרטיו, והוא נמלט מהמקום. לאחר ניהול הוכחות הורשע המבקש במיוחס לו, על ידי בית המשפט לתעבורה, אשר בפסק דין מפורט ומנומק קבע כי אין מחלוקת שהרכב אשר באמצעותו בוצעו העבירות נשוא כתב האישום הוא רכבו של המבקש. הוא לא נהג ברכב במועד ביצוע העבירות, אולם על יסוד חזקת הבעלות לפי סעיף 27ב לפקודה התעבורה יש מקום להרשיעו. נקבע כי המבקש לא מסר את זהותו של נהג הרכב לצורך סתירת החזקה. זאת על אף שהתחושה היא כי הוא יודע ומכיר היטב את הנהג. עוד נקבע כי המבקש כלל לא מסר גרסתו ובחר שלא להעיד בפני בית המשפט. בנוסף לכך ציין בית המשפט כי במקרה שלפנינו דומה כי השתיקה נועדה להגן ולחפות על הנהג וזאת לא ניתן לקבל. עוד נקבע כי המבקש לא שיתף פעולה, וביכר לשתוק. על כן נקבע כי הגם שהוא לא נהג ברכב, יש מקום, בהתחשב בהתנהלותו, להחיל את חזקת הבעלות במקרה זה. בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש פסילה מלנהוג על כל רכב שהוא לתקופה של שלושה עשר חודשים, מאסר מותנה וקנס בסך של בסך של 66,000 ש"ח.

           המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וטענתו העיקרית הייתה שהוא הורשע בדין תוך ידיעה שיפוטית ברורה כי לא הוא נהג ברכב, אלא אדם אחר. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו בקובעו כי לשון החוק ברורה וחד משמעית, אין זה מספיק שהמבקש יוכיח שלא הוא שנהג ברכב, אלא עליו להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב, או למי מסר את החזקה ברכב, או להוכיח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. במקרה דנן נקבע כי המבקש בחר שלא להעיד ולא מסר גרסה וסבר, כי כתוצאה מכך, ינוקו הוא ו/או הנהג שנהג ברכב וגרם לתאונה. נקבע כי לכך לא יכול בית המשפט ליתן יד שכן, תוצאה כזו עלולה לגרום למצב בלתי נסבל לפיו שני חוטאים יצאו נשכרים. עוד נקבע כי צורכי החברה היום הינם מלחמה בתאונות הדרכים ובעברייני התנועה, המסכנים את הציבור מדי יום ומדי שעה ואל לו לבית המשפט, לאפשר והתחמקויות מאימת הדין, אשר על כן נקבע כי הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט לתעבורה לחזקת הבעלות הינה פרשנות ראויה.

           מכאן הבקשה שלפניי.

           המבקש טוען כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו עולה בבקשה זו סוגיה עקרונית בכל הקשור לפרשנות חזקת הבעלות, היקף פריסתה, ותוקפה החוקתי. נטען כי במקרה דנן, לאור הודאתו של המבקש בעובדות כתב האישום, טיבן של העבירות והעובדה כי לא הובאה כל ראיה כי הוא מכסה על אדם אחר, אין מקום להחלת חזקת הבעלות. עוד נקבע כי עסקינן במשפט פלילי ואל לו לבית המשפט לפעול על תחושות והשערות, אלא רק על פי עבודות. נטען כי בהתאם לעובדות ברור שלא הוא נהג ברכב והוא הורשע בניגוד לכללי המשפט הפלילי, על אף שלא ביצע כל עבירה. עוד הוא מדגיש כי פסקי הדין של הערכאות הקודמות סטו מעקרונות המשפט הפלילי והרשיעו אותו ללא כל ראיה בדבר מעשיו, והרחיבו את היקף התחולה של חזקת הבעלות באופן שאינו ראוי. בנוסף הוא טוען כי חזקת הבעלות פוגעת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וזאת מבלי לעמוד במבחני פסקת ההגבלה. בסיכומו של דבר הוא טוען כי יש לקבל בקשה זו ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי או לחילופין להקל בעונשו.    

           המשיבה טוענת כי אין בבקשה זו כל עילה למתן רשות ערעור. לגופם של דברים נטען כי חזקת הבעלות מרחיבה את מעגל האחראים לביצוע עבירה וקובעת אחריות של בעל רכב לביצוע עבירות תעבורה שנעברו ברכבו, במקרים בהם הוא נמנע מלמסור את זהותו של הנהג בפועל. עוד נטען כי בניגוד לאמור בבקשה, חזקת הבעלות לא חלה על כל עבירה פלילית במדינת ישראל, אלא אך על עבירות הקבועות בפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה. כמו כן נטען כי בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה אין מקום לצמצם את היקף תחולת החזקה רק על עבירות מסוג אחריות קפידה. המשיבה מדגישה כי המבקש חייב להוכיח מי נהג ברכבו ולא רק כי הוא לא נהג ברכב. לטענתה רק בדרך זו מוגשמת התכלית המצויה בבסיס החזקה, קרי, מלחמה בנגע תאונות הדרכים. בכל הנוגע לטענה החוקתית טוענת המשיבה כי טענה זו עולה לראשונה בבקשה זו, ורק מטעם זה דינה להידחות. לגופה של טענה נטען כי סעיף זה חוסה תחת סעיף שמירת הדינים שבחוק היסוד, ולכן לא ניתן לטעון כנגד חוקתיותו. בסיכומו של דבר נטען כי אם רצה המבקש למנוע את הרשעתו כל שהיה עליו לעשות הוא להביא עדות בדבר זהות האדם שנהג ברכב או אדם שמסר לו את החזקה. כאשר נמנע לעשות כן היה מקום להרשיעו על פי חזקת הבעלות, ומכאן שיש לדחות את בקשתו.

           לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

           מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי, חרף טענות המבקש, ולאור הנסיבות של מקרה זה, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.

           חרף מאמציו של המבקש, ראוי להדגיש כי אין הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית לאור נסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן. אחריות בעל הרכב לעבירות תעבורה שבוצעו ברכבו נקבעה בהתאם לסעיף 27ב פקודת התעבורה, הקובע כי "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה ... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, ... או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב ... או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". תכליתה והגיונה של חזקה זו נדונו בעבר בפסיקה. הנשיא א' ברק קבע בע"פ 3027/90 חברת מודיעים נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 390 (1991) כי:

"ביסוד אחריות זו מונחת הגישה, כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה וכי בכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב ... עליו לשמור על זהות הנוהג, ואם הוא נמנע מכך, רואים אותו עצמו כאילו נהג ברכב. אחריות זו היא אחריות פלילית-אישית מוחלטת. היא אישית, שכן הבעלים נמצא אחראי בגין מחדליו באי-ידיעה על דבר זהותו של הנוהג ובאי-שמירת רישומים בעניין זה ... הבעלים משתחרר מאחריותו דווקא כאשר בידו לזהות את הנוהג בפועל, ... עניין לנו באחריות פלילית אישית, בעלת אופי מוחלט. האחריות היא מוחלטת, שכן הבעלים אחראי בגין עבירה שנעברה ברכב, למרות שהוא עצמו לא נהג ברכב" (הדגשות שלי ס' ג'') (ראו גם ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.11.2006)).

           עמד על כך אך לאחרונה גם חברי השופט א' רובינשטיין ברע"פ 1185/11 ממדוח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.3.2011):

"הכרעת המחוקק היא, שלא להותיר עבירה הנעברת ברכב בעולם ערטילאי מן הטעם שלא הוברר מי בדיוק נהג ברכב בעת העבירה, ועל כן נקבעה החזקה; לתולדות הסעיף ולעניין זה ראו ע"פ 2218/08 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקאות 13-11 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) ד' חשין. בפרשת הייב פסקה 14 אותה הזכיר המבקש, נדרש השופט ד' חשין לצורך לבחון את היקפה ותחולתה של החזקה גם לאור חוקי היסוד שבאו לאחר קביעתה; ואולם, לעת הזאת שב בית משפט זה ואישר את תקפותה של החזקה ... וברי כי עיקר הטיפול בשינוי, נוכח לשונו הברורה של המחוקק, מונח לפתחו של המחוקק. אכן, הסניגור המלומד סבור כי יש מקום לקבוע עבירה מיוחדת הקשורה באי מסירת פרטיו של הנוהג תחת החזקה, ואולם - כאמור - זו מלאכת המחוקק. מנגד , ברי כי אין מקום להותיר חלל שבו לא יינתן הדין על עבירות תעבורה חמורות" (ראו גם, כאמור, ע"פ 2218/08 הייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.1.2007)).

           במקרה דנן המבקש עצמו שתק ולא הביא אף לא בדל של ראיה בדבר הנוהג ברכבו בזמן ביצוע העבירות. אשר על כן, אף לטעמי במצב דברים זה יש מקום להחלת חזקת הבעלות, קרי, מקום בו הבעלים של הרכב ממלא פיו מים ולא מוסר כל גרסה, אפילו לא "ראשית גרסה" בדבר הנוהג ברכבו, אזי יש מקום להחלת חזקת הבעלות והטלת אחריות אישית פלילית בעבירות תעבורה על המבקש, וזאת בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 27ב לפקודה. המבקש בנקל היה יכול לסתור חזקה זו, או לפחות לנסות לעשות כן. אולם משלא עשה זאת, ואפילו לא ניסה לטעון טענות בדבר הנוהג ברכבו, שביצע עבירות חמורות, אזי ברור הוא שבמקרה דנן לא עולות כל שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה. יש להדגיש בפני המבקש כי האחריות הפלילית שהוטלה עליו והעונש בצידה אינה על סמך "תחושות בטן" של הערכאות הקודמות, כפי שנטען, אלא על סמך הוראה ברורה בחוק, אשר קובעת חזקת הניתנת לסתירה. חזקה זו לא נסתרה על ידי המבקש למרות שניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב. הבעלים משתחרר מאחריותו כאשר בידו לזהות את הנוהג בפועל. במקרה דנן, כאמור, המבקש אפילו לא ניסה לעשות כן ולא מסר גרסה מטעמו, ומשכך אין מקום לקבל את בקשתו. הוא הדין גם בכל הקשור לעונש שהוטל על המבקש, אשר אינו מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

           בכל הנוגע לטענה החוקתית, מסכים אני עם המשיבה כי טענה זו נטענה לראשונה בבקשה זו, ורק מטעם זה דינה להידחות, אולם גם לגופם של דברים נראה כי המבקש לא השכיל להתמודד עם פסקת שמירת הדינים הקבועה בסעיף 10 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

           לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.

           ניתנה היום, ז' בניסן התשע"א (11.4.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ