החלטה בתיק רע"פ 5038/12

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (מפי כב' השופטים ד' ברלינר, ג' קרא, ומ' סוקולוב) בע"פ 36781-01-12, מיום 18.06.12. בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב (מפי כב' השופט מ' לנדמן) בת"פ 53119-11-00, וקיבל את הערעור על גזר הדין שהושת עליו, בהפחיתו ששה חודשים מעונש המאסר בפועל, שהוטל על המבקש בבית משפט השלום בתל אביב.

            בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, שתחילתו ביום 09.07.2012.

כתב האישום והתשובה לו

2.        נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, במסגרתו הואשם יחד עם שלושה נאשמים נוספים בעבירות של תקיפה חבלנית על-ידי שניים או יותר, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:"החוק") ופציעה כשהעבריין מזויין, לפי סעיפים 334 ו- 335(1) לחוק.

3.        עפ"י הנטען בכתב האישום, ביום 19.11.10, שעה 22:20 או בסמוך לכך, חגגו המתלונן ובני משפחתו "שבת חתן" בדירה בבני ברק. בסיום האירוע, יצאו החוגגים לרחוב, ואז הושלך לעברם, ממרפסת דירה שכורה, בה מחזיקים המבקש ונאשם נוסף (להלן:"הדירה השכורה"), בקבוק זכוכית שהכיל משקה חריף, אשר התנפץ בסמוך למקום עמידתם. באותה עת שהו בדירה המבקש, יתר הנאשמים, ואנשים נוספים שזהותם ומספרם אינם ידועים.

           בהמשך, משאם הכלה צעקה לעבר דירת המבקש מדוע הם עושים זאת, וטענה כי "זה מסוכן", ירדו הנאשמים, כולל המבקש, וכן אנשים נוספים ששהו בדירה, לרחוב, כשהם מצוידים בדברי זכוכית, סכינים ואלות. החבורה החלה לתקוף בצוותא את החוגגים, שניסו להגן על עצמם, במכות ובאגרופים, וכן פצעה אותם באמצעות הכלים שהיו ברשותם. בעקבות המעשים, נגרמו לחלק מחוגגים חתכים בחלקי גופם השונים, ולאחד מהם נגרמה פציעה, שחייבה ניתוח בהרדמה כללית וכן שבר פתוח באמה.

4.        בתשובתו לכתב האישום טען המבקש כי נכח בדירה השכורה וירד ממנה, לאחר ששמע את דבר המהומה, אך הוא לא נטל בה חלק.

פסק דינו של בית משפט השלום

5.        בהכרעת הדין, קבע בית המשפט השלום, כי יש ליתן משקל לשתי עדויות שנשמעו לפניו. האחת, גרסת הכלה, כפי שעלתה עוד במסגרת מסדר הזיהוי, לפיה, בזמן האירוע, המבקש "הסתובב ממקום למקום", וזאת בניגוד לטענתו, כי עמד בצד כצופה בלבד. השניה, עדות אם הכלה, אשר זיהתה את המבקש במסדר זיהוי כ"מי שהיה בתגרה והרביץ". לאור דברים נוספים שמסרה אם הכלה קבע בית משפט כי לעדותה יש "חשיבות ..כנדבך בבנית הפאזל, למרות שעל עדותה בלבד לא הייתי מבסס ממצא מרשיע" (סעיף 47 להכרעת הדין).

           סיכומו של דבר, קבע בית משפט השלום כי העדויות שנשמעו לפניו לא הוסיפו רבות על החלק השנוי במחלוקת, והוא מעשיו של המבקש, מעבר לנוכחותו באירוע. עם זאת, קבע בית המשפט כי די בכך שהמבקש ירד מהדירה השכורה יחד עם "עדת תוקפים חמושים בכלי זין" וכן שהה במקום בעת האירוע כדי ש"נטל ההבהרה" לנסיבות התנהגותו יעבור לכתפי המבקש. ואולם, שתיקת המבקש במשטרה, חוסר מהימנות גרסתו בבית המשפט, ונסיבות מעצרו, הובילו את בית משפט השלום לקבוע, כי המבקש לא עמד בנטל ההבהרה האמור, ועל כך יש להרשיעו בעבירות המיוחסות לו.

6.        יצויין, כי המבקש נעצר כשהוא שוכב על גג הבניין, ומסתתר מהשוטרים שהגיעו למקום, כארבע שעות לאחר שהסתיים האירוע. בית המשפט קבע כי הסתתרותו על הגג בתנאים לא נוחים משך זמן כה רב, וזאת על מנת לחמוק מהמשטרה, שארבה למטה וחיפשה מעורבים נוספים באירוע, נבעה "מטיב מעורבותו באירוע ומתחושת האשם, ולא מחשש הרדיפה על לא עוול בכפו". עוד הובהר, כי המבקש נעצר, כשאת מצחו עיטרה שריטה, וכתמי דם טריים נצפו לאורך פניו, ולכיוון אוזנו. טענתו בעדות, כי נפצע מקורות עץ, כשעלה לגג הבניין, נסתרה על-ידי הנאשם האחר שהיה עימו על הגג, וטען כי המבקש לא היה פצוע כשעלה על הגג, והוא נפצע רק כשהורד ממנו על-ידי השוטרים.

7.        לאור זאת, שוכנע בית משפט השלום, מעבר לכל ספק סביר, כי המבקש היה חלק מהתוקפים באירוע, וביצע, בצוותא עם יתר הנאשמים, את העבירות שיוחסו לו, ולא היה רק צופה מהצד, כפי שטען.

8.          במסגרת גזר הדין, שקל בית המשפט את חומרת מעשי הנאשמים, ובכללם המבקש, השייכים לסוג העבירות של אלימות סתמית "כאשר כל חטאו של הקורבן הוא בעצם היותו מקום ובזמן בקרבת הנאשמים שמסיבה כלשהי מצאו 'לבלות את זמנם לפרוק את זעמם על אותו קורבן'". כמו כן, נתן בית המשפט את דעתו לעובדה, כי לכל הנאשמים עבר פלילי משמעותי, לרבות בעבירות אלימות, וכי כל אחד מהם, לרבות המבקש, ריצה בעבר עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. מעל ראשו של המבקש ונאשם נוסף, גם מרחף עונש מאסר מותנה.

9.        בית משפט השלום לא סבר, כי יש מקום להשית עונש שונה על הנאשמים- השותפים, בהתאם לחלקו של כל אחד מהם באירוע, משום שהאבחנה בין מעשי המסייע, למבצע בצוותא, בנסיבות דנן הינה שולית. זאת, לאור העובדה כי מעשה האלימות לא היה מבוצע על-ידי אחד מהם, אלולא חברו אליו כל האחרים. יחד עם זאת, החליט בית המשפט להקל בעונשו של המבקש, משום שעברו הפלילי מתון יותר, ביחס לעברם הפלילי של יתר הנאשמים, ולאור העובדה, שבניגוד ליתר הנאשמים, שהיו עצורים, ותקופת מעצרם תלקח בחשבון בעת גזירת דין, היה המבקש משוחרר בתנאי מעצר בית ואיזוק. מאחר שתנאי מעצר אלו אינם באים לידי ביטוי מובהק בגזר הדין, סבר בית המשפט כי יש להתחשב בהם, בבחינת שיקול לקולא, בעת גזירת דינו של המבקש.

10.      לאור האמור, הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של 48 חודשים (לעומת 54 חודשים אשר הושתו על שני הנאשמים האחרים). כמו כן, הופעל המאסר המותנה, בן שמונת החודשים שהוטל על המבקש בת.פ. 3249/06, כאשר ששה חודשים מתוכו ירוצו במצטבר למאסר שהוטל על המבקש בתיק זה. סך הכל, כך נקבע, ירצה המבקש 54 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, מיום 20.11.10 ועד 08.02.2011. בית המשפט הוסיף וגזר על המבקש עונש מאסר מותנה בן עשרה חודשים, והתנאי הוא שתוך שלוש שנים לא יעבור עבירת אלימות נגד הגוף, למעט איומים.

הערעור לבית המשפט המחוזי

11.      המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וערעורו, לעניין גזר הדין בלבד, התקבל.

12.      בית המשפט המחוזי קבע, כי בית משפט קמא ביסס את הרשעת המבקש על ממצא פוזיטיבי, לפיו המבקש השתתף באירוע, ולא היה בגדר צופה מהצד, ואין מקום להתערב בו. עדויות הכלה ואמה, מיקמו את המבקש בזירת האירוע, כחלק מחבורת התוקפים, אף אם לא עולה מהן ממצא בדבר תקיפת אחד מהחוגגים, על ידו.

           בית המשפט המחוזי אישר את מסקנת בית משפט קמא, כי משנקבע כי המבקש ירד עם התוקפים אל הרחוב, עובר אליו הנטל הטקטי להסביר מדוע הצטרף לחבורה, שהיתה בדרכה לתקוף את החוגגים. לאור שתיקת המבקש בעת החקירה ונסיבות מעצרו, לרבות פציעתו שהתגלתה במהלך ביצוע המעצר, קבע בית המשפט, כי הוא לא עמד בנטל שהוטל עליו.