החלטה בתיק רע"א 6872/11

1.        מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ע' צ'רניאק, רע"א 43447-05-11) לפיה נתקבלה בקשה למתן רשות ערעור בנושא של גילוי מסמכים והוחלט שבית משפט השלום יקבל לידיו הקלטות ויאזין להם על מנת להכריע האם חל עליהם חיסיון עיתונאי.

           המשיב הגיש נגד עיתון הארץ, הוא המבקש 2 (להלן : "המבקש"), תביעת לשון הרע על סך 500,000 ש"ח, בגין דברים שפורסמו אודותיו במסגרת כתבה בעיתון דה מרקר, היוצא לאור במסגרת הוצאת עיתון הארץ. בהליך גילוי מסמכים ציינו המבקשים בתצהיר כי ברשותם קלטות החוסות תחת חיסיון מקורות המידע העיתונאי. המשיב ביקש לקבל ידיו את הקלטות האמורות. בית משפט השלום שדן בבקשה ציין בהחלטתו שלא ברור באילו קלטות מדובר ולא ניתן לדעת אם אלו חוסות תחת חיסיון כלשהו ועל כן בא כוח המשיב זכאי לעיין בהם. בקשה למתן רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי נתקבלה באופן הבא: הוחלט לבטל את החלטת בית משפט השלום ותחת זאת נקבע שהדיון יוחזר לבית משפט השלום על מנת שבית המשפט יאזין לקלטות לאחר שישמע את הצדדים וזאת על מנת להכריע בבקשה, לרבות בשאלה אם קיים חיסיון על הקלטות.

טענות הצדדים

2.        לטענת המבקשים הבקשה מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית שטרם נידונה בפסיקה. השאלה היא האם חיסיון עיתונאי שחל על חומרים שנתקבלו ממקורות עיתונאיים חל גם כלפי בית המשפט עצמו. לטענתם, על מנת לקיים את חופש העיתונות חשוב להבטיח שעיתונאים יוכלו לפעול ללא מורא ולקבל מידע הן ממקורות גלויים והן ממקורות חסויים. לשיטתם, קיימת חשיבות לוודאות של מוסרי המידע שהם לא ייחשפו בפני שום גורם וזהותם תישאר ידועה רק לעיתונאי לו הם מסרו את המידע. לטענתם, החיסיון העיתונאי חל כלפי כל העולם כולל בית המשפט. היחידי בפניו חושף המקור את זהותו הוא העיתונאי והוא בלבד. תוצאה אחרת תפגע ביכולת של העיתונאי לקבל מידע ממקורות חסויים ותוביל בהכרח לפגיעה בעיתונות. עוד נטען, כי השופט יושב בתוך עמו, מקור עיתונאי יכול להיות שכן של שופט, בן משפחה שלו, בעל דין המתדיין לפניו או עמית של שופט ועל כן עדיף שבית המשפט לא ייחשף למידע העיתונאי. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא נימק את החלטתו והתעלם מטענתם שהחיסיון העיתונאי חל גם כלפי בית המשפט עצמו. זאת חרף העובדה שמדובר בהחלטה בעלת משמעות רבה ביחס להיקף החיסיון העיתונאי בישראל. לא ניתן לפסוק מבלי לבצע איזונים בין האינטרסים השונים. במישור המשפטי נטען כי העובדה שהחיסיון יכול לחול גם כלפי בית המשפט אינה בגדר חידוש בדין הישראלי. כך למשל בסעיף 232 לפקודת מס הכנסה נקבע כי "מי שנתמנה לפי הוראות הפקודה, או מי שמועסק בביצועה, לא יידרש להראות לבית המשפט כל דו"ח, תעודה או שומה, או לגלות לבית המשפט כל דו"ח, תעודה או שומה, או לגלות לבית המשפט או להודיע לו, כל דבר שהגיע לידיעתו אגב מילוי תפקידו". מקל וחומר, כך נטען יש להחיל זאת גם על חיסיון עיתונאי. מכאן סבורים המבקשים שיש להעניק להם רשות ערעור ולקבוע שבית המשפט אינו רשאי לעיין בחומר עליו חל חיסיון עיתונאי.

           מנגד טוען המשיב כי הטענה - לפיה בית המשפט אינו רשאי לעין במסמך שלגביו מועלת טענה של חיסיון עיתונאי - מופרכת ונוגדת את ההלכה הפסוקה והוראות הדין. ההתייחסות לשופטים כאל מדליפים פוטנציאליים איננה ראויה. לטענתו, גם אם ייקבע שיש בתמלילי השיחות כדי לחשוף את המקור, עדיין קיימות אפשרויות רבות ומגוונות על מנת לשמור על החיסיון. כך למשל ניתן להשחיר חלקים שיש בהם כדי לחשוף את המקור, ניתן לעוות את הקול המוקלט וכיוצ"ב. כן מדגיש המשיב כי נקודת המוצא בגילוי מסמכים היא גילוי מרבי על מנת להגיע לחקר האמת. גם בחסיונות אחרים לא נקבע בדין שבית המשפט אינו רשאי לעיין בראיה על מנת לקבוע את טיבה. החיסיון העיתונאי, הינו חיסיון יחסי יציר הפסיקה ונתון לשיקול דעתו של בית המשפט. נטל ההוכחה מוטל על הטוען לחיסיון ועליו להוכיח שהחיסיון עדיף על פני עשיית הצדק. ברי, שהחומר חייב לעמוד בביקורת שיפוטית על מנת שבית המשפט יכריע בנדון. בנוסף הפנה המשיב לתקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 הקובעת שבית המשפט רשאי לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענת החיסיון. משמע שעמדת המבקש מנוגדת להוראות הדין. לטענת המשיב קבלת הבקשה משמעותה היעדר ביקורת שיפוטית בכל מקרה שבו מועלית טענת חיסיון. אף קיים חשש שהעיתונאים ימציאו מקורות שאינם קיימים כלל. לבסוף נטען כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי הואיל ומועלות בה טענות חדשות שלא נטענו כלל בבית משפט השלום.

דיון

3.        אינני סבור כי נפלה טעות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. ראשית, הטענות העקרוניות שהועלו לפניי לא הועלו בבית משפט השלום. בתי משפט השלום והמחוזי לא דנו בשאלות העקרוניות. הסוגיות הנטענות כאן לא לובנו על ידם. משכך התיק הנדון אינו מצדיק מתן רשות ערעור. שנית ובכך אתמקד, אינני סבור שמבחינה משפטית יש ממש בטענות המבקשים.

           נקודת המוצא העקרונית של כללי הדיון האזרחי באשר לגילוי מסמכים והעיון בהם הוא גילוי מרבי. ביסודו של כלל זה מונח ערך גילוי האמת אשר משרת הן את הצדדים להליך, בהבטיחו עשיית משפט צדק, והן את הציבור בכללותו, בהבטיחו את תקינות פעילותה של המערכת המשפטית-חברתית כולה (כדברי הנשיאה ד' בייניש בבג"ץ 7793/05 אוניברסיטת בר-אילן ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים ואח'(31.1.11)).

           יחד עם זאת, חובת הגילוי אינה מוחלטת ולעיתים קיימים ערכים אחרים שההגנה עליהם דורשת לצמצם את היקף הגילוי. כך למשל חובת הגילוי נסוגה לעיתים מפני קיומה של הוראת חיסיון סטטוטורי שנוצר מכוח החוק (כמפורט למשל בפרק ג' לפקודת הראיות שנפסק שאינה בגדר רשימה סגורה וממצה; כן ראו החיסיון במרשם הפלילי לפי סעיף 3 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981) או מכוח הפסיקה (ראו למשל רע"א 7731/04 מדינת ישראל נ' הלפרין (21.6.07) ורע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, ביחס לחיסיון מסמכים שהוכנו לצורך משפט).

           הפסיקה מתייחסת לחסיונות השונים כחריג שאין להרחיבו יתר על המידה. זאת מהטעם שהענקת משקל רב מידי לחיסיון מובילה לעיתים לפגיעה ביכולתו של בית המשפט לנהל משפט ולהגיע לחקר האמת. לעיתים יש לכך משמעות קשה, למשל במשפט רצח בו הראיה המפלילה או המזכה לא תעמוד לעיני השופט בבואו להכריע את הדין. כפי שציינה השופטת ע' ערבל (עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע ואח' נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (23.9.08)):

"...חשיבותן של התכליות האמורות אסור שתשכיח מאיתנו כי נקודת המוצא הכללית והעקרונית הינה שחסיונות, בכל תחום שהוא, אינם הכלל אלא החריג לכלל. אכן, הדין מכיר במצבים של חיסיון, ואולם מנגד הודגש לא פעם גם כי אין להתיר חיסיון מעבר לנדרש ולמתחייב מן התכליות העומדות ביסודו. כך לדוגמה צוין בהתייחס לטענת חיסיון שהועלתה כלפי דו"ח בדיקה פנימי שהוכן על-ידי בית חולים בעקבות מקרה מוות שאירע בו, כי: "ביסוד החיסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן גם עליהם. ... אכן, לעתים נדרש איזון בין הצורך לגלות את האמת לבין הגשמת אינטרסים של הפרט והציבור, המצדיקים הענקת חיסיון. ... עם זאת, הגישה כלפי החיסיון הינה חשדנית. רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החיסיון. "מן המפורסמות הוא שהיום מצמצמים את מקרי החיסוי עד כמה שאפשר..." (השופט ויתקון בבג"צ 337/66 עזבון המנוח פיטל נ' ועדת השומה שליד עירית חולון ואח', פ"ד כא(1) 69, בעמ' 71)" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522 (1995)... וראו לדוגמה גם: בג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז, פסקה 15 (טרם פורסם, 14.5.2008), להלן: עניין אוניברסיטת חיפה)".

           הוראות החיסיון השונות מאזנות בין הערך בדבר גילוי האמת מחד גיסא, לבין הערך שעליו מבקש החיסיון להגן, מאידך גיסא. רק מספר חסיונות בודדים זכו להגנה מוחלטת. כדוגמת החיסיון החל על מסמכים שהוחלפו בין לקוח ועורך דין (סעיף 48 לפקודת הראיות), או חיסיון כהן דת (סעיף 51 לפקודת הראיות). מרבית החסיונות זכו להגנה חלשה יותר המתבטאת בחיסיון יחסי, אשר קביעת היקפו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט בכל מקרה ומקרה.

           במסגרת החסיונות היחסיים ניתן למנות את החיסיון לטובת בטחון המדינה (סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות)); חיסיון לטובת הציבור (סעיף 45 לפקודת הראיות); החיסיון הרפואי (סעיף 49(א) לפקודת הראיות); חיסיון יחסי לקוח פסיכולוג או עובד סוציאלי (סעיפים 50, 50א לפקודת הראיות, בהתאמה). בסעיפים אלו הדגיש המחוקק שהחיסיון לא יוענק בכל מקרה ומקרה, אלא יש לעשות איזון. הנוסחה שנקבעה בהוראות החוק האמורות היא האם "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה".

           להגנה יחסית שכזו זכה החיסיון העיתונאי שהינו חיסיון שאינו מופיע בספר החוקים. זאת חרף חשיבותו הרבה. הפסיקה יצרה אותו והכירה בו כחיסיון יחסי (ראו ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337 (1987) (להלן: "עניין ציטרין") ורע"א 8943/06 גיא יוחנן נ' סלקום ישראל בע"מ(18.11.2009)). בהקשר זה חשוב להדגיש כי יצירת החיסיון מכח הפסיקה אינה נעשית כדבר שבשגרה ובפועל נעשה במקרים בודדים (כדוגמת חיסיון ביחסי בנק לקוח, כנפסק ברע"א 1917/92 יעקב סקולר ואח' נ' ניצה ג'רבי ו-6 אח', פ"ד מז(5), 764). כידוע, מטרה חשובה בהליך המשפטי היא חקר האמת. קיומו של חיסיון, המונע חשיפתו של מידע בשל הצורך להגן על אינטרסים שונים שהדין חפץ ביקרם, עשוי לעמוד בניגוד לתכלית זו (כדברי השופט א' לוי ברע"פ 851/09מאיר שמש ואח' נ' מדינת ישראל (22.7.2010)). מסיבה זו בתי המשפט נמנעים משימוש מופרז במוסד החיסיון (ראו לדוגמה רע"א 2235/04 בנק דיסקונט נ' שירי, בפסקה 11 (27.6.06). בהקשר זה אף נקבע שהנטל להצביע על חיסיון מוטל על המבקש לעשות בו שימוש (ע"א 6926/93 מספנות ישראל נ' חברת החשמל, פ"ד מח(3) 749).

4.        האמור מוביל לשתי מסקנות מנוגדות, אך בפועל אלו שני צדדים של אותו מטבע. האחת, חיסיון עיתונאי הינו חשוב ביותר, ולא בכדי הפסיקה יצרה את החיסיון חרף החשש שהדבר עלול לפגוע בחקר האמת. זאת על מנת לאפשר עיתונות חופשית הנשענת על מקורות שיסכימו לחשוף את המידע לציבור במידה וחיסיונם יישמר. הצורך בשמירה על עיתונות חופשית הינו חלק מההגנה הרחבה שהמשפט נותן לחופש הביטוי שהינו חיוני במדינה דמוקרטית (ראו למשל בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח(1) 249). על מנת לקיים את חופש הביטוי נדרש שהציבור יזכה לקבלת מידע באמצעות כלי התקשורת והעיתונות. מימושה של זכות הציבור לדעת מותנה בכיבוד גישתם של עיתונאים למקורות המידע, כמתחייב מן ההכרה בחשיבות תפקידם כזרועו הארוכה של הציבור. כדברי הנשיא מ' שמגר בעניין ציטרין:

"העיתונות היא גם זרועו הארוכה של הציבור, המופעלת לצורך איסוף המידע שידיעתו ופרסומו חיוניים לציבור, לצורך קיום משטר חברתי מתוקן, חרות ביטוי וממשל תקין ... כלי-התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חפשיים, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת".

                   וכלשונו הציורית של הנשיא מ' שמגר "עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות" (עניין ציטרין, בעמ' 364).

           מנגד, וזהו הצד השני של המטבע, החיסיון כשלעצמו לעיתים פוגע בחקר האמת, ועל כן נקבע שהחיסיון יחסי ולעיתים ייסוג מפני הצורך בגילוי האמת. ושוב נפנה לדברי הנשיא מ' שמגר בעניין ציטרין :

"הנני סבור, כי יש להכיר בקיומו של חסיון, המתיר לעד-עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו. חיסיון זה אינו החלטי אלא יחסי, היינו, הוא כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט...אין להצר את תחומה של זכות היסוד האמורה, ככל שדבר מתייחס לגילוי מקורות המידע, אלא אם הדבר רלוואנטי להליכים, לפי המבחנים המשפטיים המקובלים, ובנוסף לכך ובנפרד מכך, אם לדעת בית המשפט, הדבר חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי". אשר יכול להורות על מתן תשובה לשאלה".