החלטה בתיק רע"א 6863/12

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 26.6.2012 ב-רע"א 32865-01-12 (להלן: החלטת המחוזי), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ק' אניספלד) מיום 17.12.2011 ב-ת"א 14269-06-10 (להלן: החלטת השלום), בה נקבע כי אין לאפשר למבקש לתקן את כתב תביעתו בהיקף המבוקש על-ידו.

רקע והליכים קודמים

2.        כעולה מהחלטת השלום, ביום 8.11.2000 עבר המבקש ניתוח להסרת שקדים. הניתוח בוצע בידי המשיב 3, רופא אשר עבד אצל המשיב 2 - בית החולים לניאדו, אשר שייך למשיבה 1 - כללית שירותי בריאות בע"מ. ביום 8.6.2010, ערב תום תקופת ההתיישנות, הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים בטענה לרשלנות בביצוע הניתוח. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, כהוראת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בהחלטתו מיום 15.3.2011 דחה בית משפט השלום את בקשת המשיבים לסלק את התובענה על הסף מחמת אי צירוף מסמכים ומחמת התיישנות. בה בעת נקבע, כי ככל שהמבקש יבקש להתיר לו לתקן את כתב התביעה ולצרף חוות דעת, הוא יהא רשאי לעשות כן אך ורק לשם תמיכת הטענות שהובאו בצורה ברורה ומפורשת בכתב התביעה, וזאת עד ליום 1.5.2011.

3.        בהמשך להחלטה האמורה, הגיש המבקש בקשה לבית משפט השלום (היא הבקשה נשוא החלטת השלום), לה צורפה חוות דעת מומחה, ובמקביל נתבקש להתיר למבקש להגיש כתב תביעה מתוקן. בהחלטת השלום נקבע, כי יש להתיר למבקש לתקן את כתב התביעה בדרך של צירוף חוות דעת מומחה לתמיכה בטענות שהעלה בכתב התביעה המקורי ואשר נטענו בו באופן מפורש, ובהן בלבד. לא הותר לו לתקן את כתב התביעה ולכלול בו טענות חדשות, שבית משפט השלום קבע כי זכרן לא בא בכתב התביעה המקורי. על החלטת השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.        בהחלטת המחוזי נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור. נקבע, כי אף בהתעלם מכך שבקשת התיקון חסרה תצהיר כמתחייב מהתקנות וכי הוגשה רק ביום 23.10.2011, זמן רב לאחר שחלף המועד שקצב בית משפט השלום, דין הבקשה להידחות לגופה, שכן כתב התביעה המתוקן שביקש המבקש להגיש לבית המשפט המחוזי כלל טענות חדשות אשר לא הופיעו בכתב התביעה המקורי. ואלו הם דברי בית המשפט קמא:

"אני דוחה את הטענה המשתמעת מדברי המבקש, כאילו די בכך שבכתב התביעה המקורי ביקש המבקש להטיל על הנתבעים לפצות אותו מטעם כלשהוא, על מנת שיוכל לאחר מכן להוסיף עילות וטעמים אחרים כרצונו. כתב התביעה המקורי נסוב על התרשלות שנטענה בטיפול לקוי לאחר הניתוח ואי תפירת הצלקת הניתוחית כראוי, שגרם לכך שהיה צורך להעביר את המבקש [מהמשיבה 2] לבית חולים מאיר שבבעלות [המשיבה 3]. גם הנזק, שהוא חלק מעילת הרשלנות, נתבע עבור הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' בעבר ועבור כאב וסבל. לעומת זאת, כתב התביעה המתוקן מייחס למשיבים 1 [ו- 2] ניתוח לקוי, העדר רשומות רפואיות, ותובע פיצוי על אובדן שכר וזכויות סוציאליות בעתיד. אין מדובר באותה עילה אלא בעילה שונה לחלוטין".

           בנוסף, נדחתה טענת המבקש, לפיה לא תמה תקופת ההתיישנות ביחס לטענותיו החדשות מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שכן הללו מבוססות על עובדות המקימות עילת תביעה שנעלמו ממנו, ואשר לא היה בידיו לגלותן לפני כן בזהירות סבירה. לטענתו, בוצעה כריתת יתר של הענבל וחלק מן החיך הרך, ולדבריו לא ידע אודות כך משום שהדבר לא תועד ברשומות הרפואיות, ומשכך לא ידע ולא היה עליו לדעת אודותם. טענה זו, כאמור, נדחתה. וזאת, מהטעמים הבאים: ראשית, טענה זו עומדת בסתירה לטענתו בפני בית משפט השלום לפיה עילת התביעה לא השתנתה, וממילא היתה ידועה לו. שנית, על חוסר הידיעה של המבקש וחוסר יכולתו לדעת מה נעשה לו בניתוח - דברים שבעובדה - לא יכול להעיד המומחה מטעמו, אלא רק המבקש עצמו, ואילו הוא, בתצהירו, לא טען כי לא ידע את העובדות וכי לא יכול היה לגלותן למרות שנקט זהירות סבירה. שלישית, נטען כי ברשומות הרפואיות לא תועדה כריתת יתר. בה בעת, המומחה מטעם המבקש קבע, על סמך בדיקת המבקש, שאכן בוצעה כריתת יתר. מכאן הסיק בית המשפט שכל רופא מומחה יכול היה, בזהירות סבירה, לגלות ממצא זה. ולפיכך אין להלום את טענת המבקש לפיה לא היה יכול לגלות נתון זה בזהירות סבירה.

           מכאן לבקשה הנוכחית.

הבקשה

5.        בבקשה נטען, ראשית, כי אין מדובר בעילת תביעה חדשה, שכן בכתב התביעה המקורי טען המבקש לרשלנותם הרפואית של המשיבים וזאת אף נטען בכתב התביעה המתוקן, כשכל שהוסף הוא התיאור בדבר כריתת היתר של הענבל ושל חלק מן החיך הרך. הודגש, כי אין המבקש מבקש להוסיף "שום עילת תביעה נוספת" אלא "רק לתקן את טענותיו המקוריות בהתאם לחוות הדעת" (סע' 22 לבקשה). עוד הודגש, כי התיקון נחוץ על מנת לברר את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת. שנית נטען, כי המבקש לא ידע ולא יכול היה לדעת בזהירות סבירה, כי בוצעה כריתת היתר שכן הוא נבדק משך השנים על ידי רופאי אף-אוזן-גרון אשר מעולם לא גילו ממצא זה, עד אשר נבדק אצל המומחה הרפואי שחוות דעתו היא זו שעל בסיסה נטענה הטענה. הוסף, כי בשל היעדר תיעוד רפואי של כריתת היתר לא יכול היה המבקש לדעת כי זו נתבצעה, וכי רק לאחר בדיקתו על ידי המומחה מטעמו נודע לו עליה, ועל כן רק לאחריה יכול היה להוסיף עילה של היעדר תיעוד לכתב התביעה. שלישית נטען, כי בסעיף 15 לתצהירו הצהיר המבקש "כי רק לאחר קבלת חוות הדעת הרפואית התברר כי קיים צורך בתיקון

כתב התביעה כמבוקש בבקשה" וכי הדבר מהווה הצהרה לפיה לא ידע את העובדות ביחס לכריתת היתר, ולא יכול היה לגלותן בזהירות סבירה.

דיון והכרעה

6.        לאחר העיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.

7.        ראשית לכל, לא מצאתי, כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים בהם תישקל רשות ערעור "בגלגול שלישי", קרי שחשיבותו המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים לו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המבקש אף כלל אינו מעלה טענה לפיה מקרה זה חורג מד' אמותיהם של הצדדים להליך. יודגש, כי עסקינן בהחלטה דיונית - תיקון כתב התביעה, לגבי דידה כבר נפסק כי אין בית משפט זה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת (ע"א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט, פ"ד כה(2) 441, 443 (1971); רע"א 1118/06 הראש נ' מדינת ישראל (2.7.2006), להלן: פרשת הראש)). ער אני לכך, שמדובר בהחלטה החורצת במידה רבה את גורלן של חלק מטענות המבקש, עם זאת למבקש היה יומו בבית משפט השלום ואף בבית המשפט המחוזי עמדה לפניו האפשרות לנסות ולהצדיק מתן רשות ערעור שם - ואין מקום לדיון כאן בגלגול שלישי.

8.        שנית, גם לגופה דין הבקשה להידחות. הפכתי והפכתי בבקשה דנן וכן בתגובת המבקש לתשובת המשיבים בבית משפט השלום ובבקשתו בבית המשפט המחוזי, ולא מצאתי בהן הסבר לשאלה הפשוטה, והיא - מדוע טרם תום תקופת ההתיישנות לא פנה למומחה מטעמו על מנת שזה יבדוק את מצבו הרפואי באופן מקיף. היינו, מדוע לא ביצע את הפעולה הפשוטה של פניה למומחה מטעמו - ד"ר רוזן - בשום נקודת זמן בעבר, אף שלטענתו ידע אל נכון, או סבר, כי היתה התרשלות בניתוח שעבר. לא למותר לציין, כי למבקש עמד עשור שלם לעשות זאת. מה שנעשה על ידו עתה, לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, היה, אפוא, יכול להיעשות קודם לכן. לא ניתן טעם מדוע הדבר לא נעשה. היעדר מענה מניח את הדעת לשאלה זו, שולל מיניה וביה את טענתו של המבקש לפיה פעל בזהירות סבירה ובכל זאת נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו "התיישנות שלא מדעת" קובע כדלקמן:

מדובר במבחן אובייקטיבי, היינו - כלום בנסיבות המקרה עריכת בירור שהיה בכוחו להוביל לגילוי העובדות הנדונות הייתה בגדר אפשרות סבירה (ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (22.2.2012), והאסמכתאות שם; פרשת הראש, בפסקה ד(3) והאסמכתאות שם). במקרה דנא, כאמור, אין להלום את טענת המבקש לפיה לא יכול היה לדעת אודות כריתת היתר אף בזהירות סבירה, שכן, מצב הדברים מדבר בעד עצמו - פניה למומחה טרם הגשת כתב התביעה היתה מגלה בפניו נתון זה. בענייננו היה המבקש יכול להעלות את טענת כריתת היתר לו אך היה ניגש למומחה טרם הגשת תביעתו. אמנם, המבקש טוען כי נבדק בעבר על-ידי רופאי אף-אוזן-גרון ואלו לא אבחנו את כריתת היתר. ואולם, כעולה מדבריו, טיפולו על-ידיהם לא נועד לצורך אבחון עילת תביעתו - רשלנות רפואית שבוצעה בטיפול בו - אלא, טיפול בשל "כאבים וסיבוכים בגרון". את האבחון יכול היה לבצע, ולא ביצע, טרם תום מועד ההתיישנות. אין המדובר אפוא בנסיבה שבה יש תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

9.        צירופה לכתב התביעה של חוות דעת רפואית לאחר תום תקופת ההתיישנות אינו יכול לשמש כ"מקצה שיפורים" שעימו הוספת עילת תביעה, אלא אך תמיכה בטענות העובדתית שכבר נטענו בכתב התביעה המקורי (רע"א 4046/09 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' מונסונגו (5.10.2009, בפסקה 5 והאסמכתאות שם). עם זאת הסכים בית המשפט בפרשה הנ"ל להניח, כי: