הנאשם הובא בפלילים בעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, ביום 2.10.02, לפי סעיף 7 (א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) - התשל"ג-1973.
בפתח ההליך המשפטי עתרה סנגוריתו בהתבסס על עבר פסיכיאטרי לקבלת חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי לשם קביעת מצבו הנפשי וכשירותו לעמוד לדין. בחוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה על ידי על ידי ד"ר דני פישר נסקרה ההיסטוריה הרפואית של הנאשם מבחינה נפשית. ממנה עולה, בקצירת האומר, כי המדובר באדם המוכר למערכת הרפואית משני אשפוזיו בבית חולים אברבנאל כלוקה בסכיזופרניה בלתי ספציפית. אשפוזו האחרון היה בשנת 1997. ברקע שימוש ממושך בסמים המשתרע על פני שני עשורים, שהופסק, לדברי הנאשם, לפני שנה וחצי. בבדיקתו, לא נמצאה עדות לקיומם של סימפטומים פסיכוטיים. נקבע, כי שיפוטו ובוחן המציאות שלו תקינים. בחוות הדעת נאמר, על יסוד מידע ממרפאה ברה"נ, כי הנאשם נבדק במרפאה לאחרונה ביום 15.10.00 ומאז לא הגיע לטיפול. תיקו נסגר ביום 17.6.01. על רקע זה הייתה נקודת המוצא של נותן חוות הדעת, להיעדר תיעוד רפואי על מצבו סביב המועד בו בוצעה העבירה. בהתבסס על ממצאים אלה, מסקנת הפסיכיאטר המחוזי הינה כי במצבו כיום הנאשם כשיר לעמוד לדין.
ב"כ הנאשם המשיגה על מסקנות חוות דעתו של ד"ר פישר בקשה להעמידן במבחן חקירה נגדית. היא הציבה מולה שתי חוות דעת של ד"ר שילד - מיום 13.10200 (בימ"ש 1) ומיום 18.12.02 (בימ"ש 2) - בהן נשללה כשירותו לעמוד לדין מחמת מחלת נפש בשל העדר יכולת להבחין בין טוב לרע ובין מותר ואסור, הן בעת בצוע העבירות שיוחסו לו בשני כתבי אישום~ ת.פ.9493/00 ו-5464/02 של בית משפט השלום בת"א והן בעת מתן חוות הדעת. המועדים אליהם מתייחסים כתבי האישום הללו הינם - 28.3.2000 ו- 13.12.00, 13.3.00 1.2.01 ו-18.12.01. זאת לצד נתונים נוספים המציבים תמונה רצופה של אי כשירות לעמוד לדין מחמת מחלת הנפש בה הוא לוקה; באשפוזו הראשון בשנת 84 ניתנו שתי חוות דעת, בשנים 85-96, ניתנו שש חוות דעת, נמצא הנאשם לא כשיר לעמוד לדין מחמת מחלת הנפש בה הוא לוקה.באשפוזו השני בשנים 96-97 אובחן בסכיזופרניה ותלות בסמים. היה באשפוז מפאתי כפוי תחת צו בין 6.00-1.97. בנוסף, ב-12.00 נמצא שוב לא מסוגל לעמוד לדין.
יצוין, כי בחוות דעת משלימה של ד"ר פישר, שניתנה לאחר שהופנה על ידי בית המשפט, לסתירות הלכאוריות בין חוות הדעת, חזר ועמד מאחורי מסקנותיו לגבי כשירותו של הנאשם, תוך הדגשת העובדה, שמצבו של חולה סכיזופרניה אינו קבוע ונתון לעליות ומורדות, הן בתפקודו הנפשי והן בכושר השיפוט ובוחן המציאות שלו.
השאלה, העומדת לדיון, עליה נעורה מחלוקת בין הצדדים, הינה, מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה, נשוא כתב האישום שבפני. בעוד התביעה סבורה, כי לא הוטל כל ספק במסקנות חוות דעתו של ד"ר פישר, גורסת ההגנה כי נוכח הליקויים ואי הדיוקים שהוכחו בחקירתו בבית המשפט מן הדין להעדיף את מסקנות חוות דעתה של ד"ר שילד מיום 18.12.02, כחודש וחצי לאחר ביצוע העבירה, לפיהן אין הנאשם כשיר לעמוד לדין. לחלופין, סבורה כי ההבדלים בין מסקנות חוות הדעת והעדר תמונה פסיכיאטרית חד משמעית, מקימים, למצער, ספק סביר בממצאי חוות דעתו של ד"ר פישר לגבי מצבו הנפשי של הנאשם בעת בצוע העבירה. ספק הפועל לזכותו של הנאשם כדי לפטור אותו מאחריות פלילית.
ב"כ הנאשם ניתבה טיעוניה לשני אפיקים עיקריים. האחד, תוקף את חוות הדעת בהיבט של עומק הבדיקה שנערכה לנאשם, הנסמכת על נתונים חלקיים מאלה של ד"ר שילד, שהינה, על פי הגדרתה, יסודית, מקיפה ומעמיקה הימנה. השני, מפנה לסתירה בעדותו בנוגע לבדיקת חוות דעת קודמות ולמסקנות המתחייבות מעובדה זו.
ותחילה לחקירה הנגדית.
ד"ר פישר נחקר ארוכות אודות חוות דעתו ועומת עם הממצאים ההפוכים שבשתי חוות הדעת של ד"ר פישר, הסותרים, לכאורה, או למצער אינם מתיישבים עם מסקנתו בדבר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין בתיק זה.
בחקירתו הנגדית התגלתה סתירה בנוגע לבדיקת חוות הדעת הפסיכיאטריות הקודמות טרם בדיקת הנאשם על ידו וגיבוש חוות דעתו. תחילה, בתשובה לשאלת הסנגורית השיב ד"ר פישר שטרם כתיבת חוות דעתו לא בחן חוות דעת קודמות. אחר כך, תיקן עצמו ומסר כי בעת הכנת חוות הדעת עמד לרשותו תיקו של הנאשם, ובכלל זה חוות דעת פסיכיאטריות קודמות בעניינו. ברם, לדבריו, הן נמצאו בלתי רלבנטיות לנשוא דיוננו, קרי, לשאלה שבמחלוקת - האם במועד בצוע העבירה, ביום 2.10.02, היה הנאשם אחראי למעשיו. מסקנה אליה הגיע בהעדר כל אינדיקציה לגבי מצבו הרפואי בשנים 20001 ו-2002 בשל ניתוקו קשר עם היחידה הטיפולית.
עם זאת, משהופנה העד לעולה מחוות הדעת של ד"ר שילד, לפיהן הנאשם נבדק פעמים; פעם ביום 13.12.00 ובשנית ביום 18.12.02, ובשתי הפעמים נמצא לא כשיר לעמוד לדין, שינה טעמו והסכים שטענתו להעדר רלבנטיות וחוסר אינדיקציה לא הייתה מבוססת כדבעי. העד הסכים, כי הואיל והעבירה בה אנו עוסקים נעברה חודשיים לפני אחת הבדיקות שערכה ד"ר שילד, יש למסקנותיה שעיקרן קיומם של סימנים פסיכוטיים כדי להשליך על ענייננו, באופן המשנה את התמונה. למצער, הסכים, יש בכך כדי להקים ספק סביר לגבי מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. בין שלא בדק כדבעי את חוות הדעת הקודמות ובין שכן, לית מאן דפליג, כי נשמט ממנו פרט מהותי ובר נפקות להכרעתו ובר,י כי לו היה ער לכך, מסקנותיו לא היו כה נחרצות.
בחקירתו החוזרת הוצגו בפני העד הודעות הנאשם לגבי נסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לו. התובעת הפנתה אותו לדברים שמסר לחוקרו, המצביעים, לכאורה, על הבנת החשדות המוטחים בו, באופן שאינו מתיישב עם מצב נפשי השולל את יכולתו לגבש כוונה פלילית. בעקבות זאת, שוב שינה ד"ר פישר טעמו באופן שסבר, כי יתכן שאינם עולים בקנה אחד עם חוסר תפקוד והיעדר הבנה לפסול שבמעשיו. עם זאת, דעתו של ד"ר פישר לא הייתה נחרצת וחד משמעית לגבי כשירותו של הנאשם לעמוד לדין והוא העדיף להפנות את השאלות לנותנת חוות הדעת. בהקשר זה יודגש, כי גם בהזדמנויות הקודמות עלה בידי הנאשם למסור גרסה במשטרה וחרף זאת נשללה כשירותו לעמוד לדין .
הסנגורית נסמכת על הסתירה האמורה כבסיס לטענתה לגבי האופן השטחי והלא מקצועי בו הוכנה חוות הדעת. אין דעתי כדעתה. השתכנעתי כי ד"ר פישר אכן בדק את חוות הדעת הקודמות, וחרף זאת נשמט ממנו הפרט האמור. בתהליך הבחינה וההשוואה יתכנו מקרים של השמטת עובדה או ממצא, ואין בכך כדי להעיד על איכותו של האבחון. שאלה אחרת ושונה היא, מה המשמעות של השמטה והאם יש בכך כדי להשליך על המסקנות.לאחר ששבתי ובחנתי את חוות הדעת ותשובותיו של העד בחקירתו, הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה על הינה חיובית.
כלל ידוע הוא בדין הפלילי, כי אין עבירה באין עושה בעל כשרות פלילית עובר לעשייתה. סעיף 34ה' לחוק העונשין מקים חזקה, לפיה מעשה נעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית. מכאן עולה, כי על נאשם הטוען לאי שפיות רובץ הנטל להפריך את החזקה, ולהניח תשתית ראייתית, המספיקה להעלאת ספק סביר הדבר קיומו של הסייג, כנדרש בסעיף 34 כב' (ב) לחוק העונשין.
סבורני, כי תשתית ברמה של ספק סביר קיימת. היא נודעת מעצם הספקות אותם אישר ד"ר שילד עצמו בתשובותיו. אמנם, אין מדובר בבדיקה שהתקיימה ביום ביצוע העבירה, אולם בדיקה שנעשתה חודש ומחצה אחר כך הצביעה על מצב נפשי פסיכוטי, וכאשר ממצא זה נבחן לאור "היסטוריה" ארוכה, רצופה וזהה של אותו מצב נפשי, יש בכך כדי להקים את גדר הספק. לא אוכל לומר, שיש בכך ראייה חותכת וחד משמעית. ברם, ספק סביר אכן קיים.
לאור האמור, הנני קובעת כי בעת ביצוע העבירה לא היה הנאשם בר-עונשין.
אשר על כן, הנני מורה בזה כדלקמן:
1. בתוקף סמכותי על פי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982, אני מורה בזה על הפסקת ההליכים הפליליים נגד הנאשם בתיק זה.
2. ניתן בזה צו בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991, כי הנאשם יהיה נתון למעקב פסיכאטרי במסגרת טיפול מרפאתי. הפסיכיאטר המחוזי יקבע את מסגרת הטיפול הנדרש.
הודעה זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום
.
ניתן היום כ"ז ב אדר ב, תשס"ה (7 באפריל 2005) במעמד הצדדים