הנאשם נמצא אשם על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות של החזקת רכוש חשוד כגנוב וקבלת דבר במרמה, בניגוד לסעיפים 413 ו- 415 לחוק העונשין.
הנאשם הינו מנהל פחחות וצבע במוסך ג'וסטו באור יהודה וכעולה מעובדות כתב אישום, בחודש פברואר 2002, הוא רכש רכב מיצובישי מגנום שהיה מעורב בתאונת דרכים וניזוק בצידו השמאלי. הנאשם החזיק ברכב במשך תקופה של כשנה והשתמש בו, במצב שבו היה חשד סביר שחלק בו הוא גנוב.
כעבור כשנה, מכר הנאשם את הרכב ליגאל סדגן בלי שעדכן אותו כי ברכב יש חלק החשוד כגנוב וקיבל ממנו את תמורת הרכב במרמה.
על המדוכה עומדת בשלב הראשון שאלת הרשעתו של הנאשם.
מצד אחד ניצבת עתירת התביעה להרשיע את הנאשם ולהשית עליו עונש של מאסר על תנאי וקנס בשיעור של 20,000 ש"ח ומנגד עתירת ב"כ הנאשם להימנע מהרשעתו ולהסתפק בצו של"צ בהיקף של 140 שעות כהמלצת שירות המבחן.
ב"כ התביעה הדגישה בטיעוניה את חומרת העבירות הקשורות בכלי רכב, עבירות שהן נפוצות מאוד מצד אחד, וקשות באיתור ואכיפה מהצד השני.
לדברי ב"כ התביעה, לא מתקיימות במקרה זה הנסיבות המצדיקות הימנעות מהרשעת הנאשם, שכן הנזק שעתיד להיגרם לנאשם מעצם הרשעתו אינו שקול כנגד חומרת העבירות והעובדה שהן נוגעות ללב ליבו של עיסוקו.
ב"כ הנאשם הדגיש בראש ובראשונה את נסיבותיו המינוריות של המקרה כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן. על פי הנטען, הנאשם לא רכש את הרכב על מנת לקבל באמצעותו דבר במרמה או לעשות רווח קל, אלא רכש אותו עבור עצמו בלא שהייתה לו ידיעה פוזיטיבית על היות חלק בו גנוב. הנאשם השתמש בו במשך עת ארוכה ומכר אותו לחברו הטוב, ביוזמתו של אותו חבר. לדברי הסניגור, כאשר התגלתה הבעיה, הנאשם נטל על עצמו את מלוא האחריות ופיצה באופן מלא את הקונה.
לדברי ב"כ הנאשם, ההרשעה במקרה זה עלולה לפגוע בנאשם פגיעה של ממש' באשר לא תינתן לו ההסמכה לעסוק במקצוע של מכונאות רכב. מדובר במוסך ותיק שנפתח על ידי סבו של הנאשם, מוסך מסודר ובעל מוניטין הפועל לאורך שנים ללא רבב.
ב"כ הנאשם הפנה אל האמור בתסקיר לגבי היות הנאשם אדם נורמטיבי, נטול עבר פלילי ועתר לאמץ את מסקנותיו ולהימנע מהרשעת הנאשם.
כתב האישום המתוקן שהוגש על ידי התביעה ושבו הודה הנאשם במסגרת הסדר טיעון, מגלם בחובו כשל לוגי מסוים. מצד אחד, הנאשם הורשע בעבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, ומשמע מכך, שלא מיוחסת לו ידיעה שברכב היה חלק גנוב. מאידך, הוא הורשע שקיבל במרמה את תמורת הרכב בכך שלא גילה לקונה דבר היות חלק בו גנוב או חשוד כגנוב. לכאורה, קצת קשה לדרוש מאדם לגלות את מה שאין ראיה שידע בוודאות, אלא רק נאמר עליו, שהיה עליו לדעת (או לחשוד), על פי מבחני האדם הסביר.
משכך, כדי ליישב בין שני הסעיפים בהם הורשע הנאשם, מתחייבת הקביעה, כי המרמה מצידו הייתה במדרג חומרה נמוך, על גבול חוסר תום הלב האזרחי.
אולי בזכות אותו כשל לוגי שצוין לעיל ניתן להבין את דברי הנאשם לקצינת המבחן בהם שלל כי ידע מראש על אותו חלק גנוב ואף טען כי לא הייתה לו כוונה להונות.
התביעה לא חלקה על הסברי ב"כ הנאשם כי הרכב נמכר למי שהיה חברו הטוב של הנאשם, ביוזמתו של אותו חבר, וכי הלה פוצה באופן מלא כאשר התגלתה התקלה.
כן לא חלקה על כך, שהנאשם הינו אדם נטול עבר פלילי המנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי.
הנאשם הוצג על ידי קצינת המבחן כמי שמשקיע מרצו וכוחותיו בעבודתו במוסך כאשר העבירה נשואת הדיון הינה חריגה לחייו ולדרכי עבודתו. קצינת המבחן התרשמה מאמינותו של הנאשם ומכך שהוא הפיק לקח מהסתבכותו הנוכחית, בהדגישו בפניה, כי מאז המקרה הוא נמנע מניהול קשרי עבודה עם בעלי מקצוע שאינם מורשים.
על פי האמור בתסקיר וכן מתוך מסמכים שהוגשו לעיוני על ידי ב"כ הנאשם, הנאשם מבקש לקבל הסמכה רשמית למקצוע מכונאות רכב מנועי והוא זקוק לכתב הסמכה, שלא יזכה לו אם יורשע בדין.
אכן, הכלל הוא שמי שמבצע עבירה גם מורשע בגינה כאשר הימנעות מהרשעה מסורה לאותם מקרים מיוחדים שבהם הנזק שעלול להיגרם לנאשם מעצם ההרשעה אינו שקול כנגד טיב העבירה ונסיבותיה.
במקרה שלנו, כאשר מניחים על כפות המאזניים את טיב הסתבכותו של הנאשם והעובדה שמעשיו לא היו במדרג חומרה גבוה, כמו גם את עברו הפלילי הנקי ואת מכלול נסיבות חייו, למול הנזק שעתיד להיגרם לו, נראה שכפות המאזניים נוטות לצד הקולא, לכיוון הליכה לקראת הנאשם.