נגד הנאשם, וייס צבי, הוגש בתאריך 7.9.04 כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של גניבה, זיוף, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה. מדובר באירועים שהתרחשו בסמוך לחודשים אפריל - מאי 1998 ועל פי הנטען בכתב האישום, גנב הנאשם, מאשתו דאז, 4 שיקים, אותם זייף, על ידי כך שרשם בכל אחד מהם סכום של 100,000 ש"ח, חתם את שמה של אשתו, ללא סמכות, ומסר למתלונן, צבי גרנות, את ארבעת השיקים וקיבל תמורתם הלוואה בסכום של 100,000$, שאותה לא פרע ומשביקש המתלונן לפדות את השיקים, סרב הבנק לכבדם (להלן: כתב האישום המקורי).
הנאשם כפר במיוחס לו. בתאריך 1.11.05 הוגשה בקשה מטעם המאשימה, לתיקון כתב האישום וזאת בטרם המציא הנאשם תשובה מפורטת לכתב האישום המקורי. בבקשה לתיקון כתב האישום פורט, כי במהלך חודש ספטמבר 2005, התחדשה חקירת הפרשה ונוספו לתיק ראיות שונות החושפות פרטים נוספים בפרשה. בכתב האישום המתוקן נוספו עובדות לפיהן זייף הנאשם, במהלך חודש יוני 1998, שטרי משכון והמחאת זכויות חוזיות, על דרך השעבוד. כן זייף חוזה הלוואה על סך200,000 ש"ח כל אחד ושטר חוב על סך 400,000 ש"ח, באופן שכל אותם שטרות נחזו ככשרים ולפיהם שיעבדו, בין השאר, הנאשם ואשתו, משק השייך להם, בכפר שמואל. שטרות מזויפים אלו, לרבות השיקים שהוזכרו לעיל, נמסרו למתלוננים והם צבי גרנות ומשה בר-שלטון וכנגדם קיבל הנאשם הלוואה בסכום של 400,000 ש"ח. יוסף עוד, כי הוראות החיקוק נשוא כתב האישום המתוקן, נותרו אותן הוראות חיקוק, כפי שהיו בכתב האישום המקורי.
לאחר הגשת הבקשה לתיקון כתב האישום, מונה לנאשם סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית , עו"ד טרסי חגי. בישיבת יום 18.5.06 העלה הסנגור טענת התיישנות, בכל הנוגע לעובדות שנוספו לכתב האישום המתוקן, כמפורט לעיל, כשמשמעות הטענה הינה גם בקשה להימנע מתיקון כתב האישום, מכוחה של אותה טענת התיישנות, אם תתקבל.
הסנגור אינו חולק על כך כי המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום המקורי לא התיישנו, טרם העמדת הנאשם לדין בגינם, בחודש אוגוסט 2004, שכן החקירה המשטרתית שנערכה בגינם של מעשים אלו, שעניינם מעשי זיוף שונים לצורך קבלת הלוואה, הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. עם זאת, נטען, כי בתאריך 26.3.03 התייצב המתלונן, צבי גרנות, במשרדי ההונאה, בתל אביב והגיש תלונה נגד הנאשם ואשתו והפעם, כאמור, בגין זיוף שטרי משכון ושיעבוד, מחודש יוני 1998, כשבגין אותה תלונה חדשה נפתח תיק פ.א. נוסף, נפרד, ומדובר במעשים נטענים חדשים, המקימים עבירות מסוג עוון בלבד, שתקופת ההתיישנות הקבועה לצידם הינה 5 שנים בלבד, וכאשר החקירה בפועל באשר להם, החלה רק בחודש דצמבר 2004.
נטען אפוא, כי הגשת התלונה על ידי המתלונן, בתאריך 26.3.03, לא קטעה את מרוץ ההתיישנות, כאשר מדובר באקט של הגשת תלונה גרידא ותו לא ואין מדובר כלל ועיקר בפתיחת הליך של חקירה - שהוא אכן אירוע המנתק את מרוץ ההתיישנות - בעצם הגשת התלונה, הגם שנגבתה באותה מועד הודעה מהמתלונן והוגשו על ידיו מסמכים שונים.
אין מקום לקבלת טענה זו.
אכן, הגשת תלונה כשלעצמה אינה נחשבת לפתיחת חקירה. עם זאת, בתאריך 26.3.03 לא התמצו הדברים בהגשת תלונה גרידא על ידי המתלונן, זאת באשר בעקבות הגשת התלונה החלה פעולה חקירתית, שהתבטאה בגביית הודעה מפורטת מהמתלונן, בה פרט את הנוגע למעשי הזיוף הנוספים והקשרם לתלונתו הקודמת, וכן נתפסו מידיו העתקי מסמכים שהביא עימו, לגיבוי תלונתו הנוספת.
אכן, בפסק הדין שהביא הסנגור לתמוך בטענותיו, ע"פ 309/78
ברמי נ' מדינת ישראל, פד"י לג(1), 577 (להלן: פסק דין ברמי), נקבע שהגשת תלונה כשלעצמה אין בה כדי להוות הליך של חקירה, אלא ששם היה מדובר בהפניית מכתב תלונה על ידי כונס נכסים, מבלי שניתן היה לברר באיזה תאריך פתחה המשטרה בחקירה עקב אותו מכתב תלונה, כפי שצוין בפסק דין ברמי. בשונה מכך, בענייננו, אין מדובר בהגשת מכתב תלונה גרידא, אלא בתלונה שלה נלווה מעשה חקירה, המתמצה בגביית הודעה מהמתלונן, על ידי שוטר, ובנוסף בהגשת מסמכים ובתפיסתם על ידי המשטרה, שכל אלו הינם בבחינת ראיות המצטרפות לתיק החקירה, שהצריכו חקירה נוספת, בהמשך.
יש לראות אפוא בגביית ההודעה ובתפיסת המסמכים, משום פעולת חקירה משטרתית, על פי סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שיש בה כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות, בכל הנוגע למעשים ולעבירות שנוספו בכתב האישום המתוקן, כשתקופת ההתיישנות הינה 5 שנים בכל הנוגע לעבירות מסוג עוון. (ראה גם בהקשר זה ת.פ. 960/05
מ"י נ' אבי מרגלית ואח' בבית המשפט המחוזי בירושלים, ע"י כב' השופט סולברג -פסקה 6 לפסק הדין: "במידה שהגשת התלונה כרוכה בבירורים נוספים עם המתלונן, וכשאין מדובר רק בקבלת התלונה על-ידי פקיד המשטרה באופן פסיבי, כי אז ניתן לראות במעמד זה את תחילת החקירה").
על כן, אין אני מוצא כל מקום לטענה כי בנסיבות שלעיל ראוי להמשיך בניהול המשפט על פי כתב האישום המקורי ולבטל את מעשי העבירה החדשים שנוספו בכתב האישום המתוקן, ודי באמור לעיל כדי לדחות את טענת ההתיישנות שהועלתה.
יוער עוד כי אני מוצא ממש בטענת המאשימה כי בסופו של דבר האישום המיוחס לנאשם נשוא כתב האישום המתוקן, הינו אותו אישום המאזכר את אותן הוראות חיקוק, כפי שהיו בכתב האישום המקורי ומדובר אפוא בהוספת עובדות שעניינן מעשים נוספים שעליהם מלין המתלונן, שבוצעו בסמיכות זמן למעשים נשוא כתב האישום המקורי, עד שמדובר, לכאורה, באותה פרשת דברים, הנוגעת על פי הנטען, למעשים שהינם זיוף ועשיית שימוש במסמך מזויף, שתכליתם קבלת דבר במרמה, קרי אותה הלוואה. עניין לנו אפוא באותה פרשה, שהחלה להיחקר עובר לתקופת התיישנות ונאספו בגינה ראיות, ששימשו בסיס לכתב האישום הן המקורי והן המתוקן, כמפורט לעיל (ראה ע"פ 2910/94
יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221, עמ' 425, פסקה 245 לפסק הדין).
משכך הוא ובנסיבות שלעיל, נדחית טענת ההתיישנות שהועלתה ומתקבלת הבקשה, מתאריך 1.1.05, לתיקון כתב האישום, זאת משאין בתיקון המבוקש כדי לקפח את הגנת הנאשם, וכשטרם החלה שמיעת הראיות בתיק.
ניתנה היום, י"ד בתמוז, תשס"ו (10 ביולי 2006), בהעדר הצדדים.
המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.