בפני בקשה שעניינה מספר טענות מקדמיות שהעלה ב"כ הנאשם. כתב האישום כולל 12 אישומים שמייחסים לנאשם מעשי הונאה ומרמה מתוחכמים וקבלת דברים במרמה.
ב"כ הנאשם העלה 4 טענות מקדמיות:
הראשונה, הסמכות העניינית לדון במעשים שיוחסו לנאשם הנה בבית משפט שלום, אף על פי כן, התיק הוגש לביהמ"ש המחוזי וזאת על סמך החלטתה של פרקליטת המחוז. החלטה שלדעת ב"כ הנאשם נפלו בה פגמים. מכאן, בקשתו מבית משפט זה, להורות על העברת התיק לבית משפט שלום.
השנייה,יש למחוק את העבירות שעניינן הלוואה בריבית מופרזת בניגוד לסעיף 7 לחוק הריבית, התשי"ז- 1957 (להלן, "
חוק הריבית") ואשר מופיעות באישומים 1- 8 וכן באישום העשירי, מכיוון שהעובדות שמתאורות בכתב האישום אינן מקימות עבירה על פי חוק הריבית.
השלישית, האישומים 1- 10 כוללים סתירה פנימית, שכן לא ייתכן לטעון מחד שהנאשם התכוון לתת הלוואה בריבית מופרזת ומאידך שהנאשם קיבל דבר במרמה ולא התכוון לתת כל הלוואה.
הרביעית, הטענה הרביעית מתייחסת לאישום מספר 11 ולפיה לנאשם יוחסה עבירה של הסגת גבול, על אף שקיים הליך אזרחי, שבו התיר בית המשפט לנאשם להחזיק בנכס בתקופה זו, ולו במסגרת סעד זמני.
בבקשה דנן התנהלו שני דיונים. בדיון האחרון שהתקיים ביום 2/12/2007 הודיעה ב"כ המאשימה ביחס לטענה השנייה, שעניינה חוק הריבית, כי לאחר התייעצות, הוחלט למחוק מכתב האישום את העבירות לפי סעיף 7 לחוק הריבית, זאת עקב חוסר בהירות הנוגעת לסעיף זה והתחייבה להגיש כתב אישום מתוקן, בהסכמת הסנגור. מה גם, שמדובר בעבירה שולית, ביחס לעבירות האחרות שבכתב האישום. לאור הודעה זו הרי, שלא נדרשת הכרעה בטענה השלישית, שכן ממילא נמחקן מכתב האישום העבירות לפי סעיף 7 לחוק הריבית.
ב"כ הנאשם חזר בו מהטענה הרביעית שעניינה עבירת הסגת הגבול, יחד עם זאת, קבעתי כי לא תהיה מניעה לשוב ולהעלות טענה זו בעתיד על ידי הנאשם, באם הנסיבות שיהיו, יחייבו זאת.
לאור הדברים הנ"ל הרי שהטענה היחידה שמצריכה הכרעה הנה הטענה הראשונה שעוסקת בשאלת הסמכות העניינית ואלו הם עיקרי טענתו של הנאשם בעניין זה:
ראשית, המקום הטבעי לניהול התיק הנו בבית משפט השלום. בעניינינו הגשת כתב האישום לביהמ"ש המחוזי, נעשתה על סמך החלטתה של פרקליטת המחוז. יחד עם זאת, אין תיעוד בכתב להחלטה שכזו, דבר כשלעצמו מהווה פגם, שמחייב העברת התיק לבית משפט השלום.
שנית, גם אם תדחה הטענה שהפגם הנ"ל חייב להוביל להחזרת התיק לביהמ"ש השלום, הרי שיש לחייב את פרקליטת המחוז להמציא את החלטתה בכתב. ובעניין זה מפנה ב"כ הנאשם לתיק פ' 40136/05 (מחוזי ת"א)
מדינת ישראל נ' בולוס, (2005).
שלישית, ההחלטה לנהל את התיק בבית המשפט המחוזי, אינה הגיונית וסבירה ואף נגועה באפליה פסולה, שכן החלטת פרקליטת המחוז מפלה בינו לבין נאשמים אחרים. לביסוס טענתו זו, המציא ב"כ הנאשם כתבי אישום שחומרת העבירות שם, לדעתו, אינה נופלת מחומרת העבירות בכתב האישום דנן ואף על פי כן, הם הוגשו לבית משפט השלום.
המאשימה טענה מנגד, שסוגיה זו, הועלתה על ידי הנאשם בהליכי המעצר וכי התשובה שניתנה שם יפה והולמת אף לעניינינו, ושלפיה, פרקליטת המחוז החליטה על העברת התיק לביהמ"ש המחוזי, לאור התחכום, השיטתיות שבמעשה המרמה והיקף המעשים שבוצעו בכל הארץ.
עוד הציעה ב"כ המאשימה, שלעניין תקיפת החלטת פרקליטת המחוז, הפורום המתאים הנו ביהמ"ש הגבוה לצדק ולא ביהמ"ש זה ובודאי שלא בהליך זה.
לעניין המצאת החלטת הפרקליטה בכתב, הרי שבעניין זה מסרה ב"כ המאשימה כי ההחלטה של פרקליטת המחוז התקבלה במסגרת התייעצות וכי די בהצהרת פרקליט לפרוטוקול שמאשרת את ההחלטה ואין צורך בהחלטה כתובה.
בסופו של יום, ביקשה ב"כ המאשימה לדחות את הטענה.
לאחר שעיינתי בבקשת הנאשם, שמעתי ובחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת מהנימוקים הבאים:
אין מחלוקת שפרקליטת המחוז מוסמכת להורות על ניהול התיק בביהמ"ש המחוזי וזאת מכוח סעיף 51(א)(1)(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 שקובע:
"51.(א) בית משפט שלום ידון באלה: