כתב האישום המקורי הוגש לבית המשפט ב- 31.10.05 נגד בועז אפלבאום יליד 1944 (להלן:
"הנאשם") וייחס לו ביצוע מעשה מגונה בא.פ ילידת 1980 (להלן: "
המתלוננת") בניגוד לסעיף 348(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן:
"החוק").
הסדר הטיעוןבישיבת ההקראה הודיעו ב"כ הצדדים עו"ד צ. היילברון (להלן:
"התובע") ועו"ד ג. זילברשלג (להלן: "
הסניגור") על הסדר טיעון אליו הגיעו. עובדות כתב האישום תוקנו לקולא ועל פיו בתאריך 20.10.04 בשעה 01:00 הגיע הנאשם כלקוח לקפה נואר בתל-אביב, פגש במתלוננת, שעבדה שם כמארחת. המתלוננת, שהכירה את הנאשם מביקוריו הקודמים במקום, ברכה אותו לשלום. בתגובה הצמיד הנאשם את פניו למתלוננת, לשונו נגעה בפניה והוא נשק לה על שפתיה. לנאשם מיוחס ביצוע מעשה מגונה בניגוד לסעיף 348
(2) לחוק.
בהתאם להסדר הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן. התובע, שהסכים להזמנת תסקיר משירות המבחן כבר בשלב זה, הודיע שיעמוד על הרשעת הנאשם.
בלי קשר להמלצות שירות המבחן, הצהיר הנאשם על נכונותו לפצות את המתלוננת בסך 5000 ש"ח ולבצע 100 שעות עבודה כשרות לתועלת הציבור (עמ' 2 לפרוטוקול).
שירות המבחן הגיש לתיק בית המשפט שני תסקירים, בהם פרט, כמקובל, את מכלול נסיבותיו האישיות של הנאשם, כישוריו הספרותיים ותפקידיו הציבוריים. על פי התסקירים כיהן הנאשם, בין השאר, כמנהל לשכתו של ראש הממשלה שמעון פרס, עסק ועוסק בנושאים תרבותיים וכלכליים שונים. כיום מכהן הנאשם כדירקטור במספר חברות ציבוריות ולא יוכל להמשיך בכך אם יורשע בפליליים.
שירות המבחן נדרש להתמכרות הנאשם לאלכוהול, ולטענתו ששתייה קדמה לביצוע העבירה.
בתסקירים הודגשו שיתוף הפעולה, שהנאשם שיתף עם השירות, והמוטיבציה שגילה לעבור תהליך גמילה. להערכת שירות המבחן, טיפול גמילה ופיקוח עשויים להפחית סיכון עתידי להישנות העבירה.
בהתחשב בעברו הנקי של הנאשם, האחריות לעבירה שקיבל על עצמו, הסכמתו לטיפול והשלכותיה השליליות של הרשעה על המשך העסקתו, ממליץ שירות המבחן להימנע מהרשעה.
התביעה מבלי להתעלם מהפגיעה הקשה שהרשעה בפלילים תפגע בנאשם ומעברו הנקי, נשאר התובע נאמן לעמדתו וביקש להרשיע הנאשם. לטענתו על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העבירה, שנגזרים ממנה חומרת הפגיעה שנפגעה המתלוננת והאינטרס הציבורי המחייב הרתעה אישית וכללית. לדעת התובע יש ליתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי, בהתאם להלכות כתב ורומנו (מבלי לנקוב באיזכוריהם כנדרש).
ההגנה בפתח טיעוניו הגיש הסניגור מספר החלטות שיצאו מלפני בתי משפט שונים, בהם הסתיים הליך שיפוטי ללא הרשעה במקרים, שנסיבותיהם דומות לנסיבות מקרה זה ואף חמורות יותר.
בנוסף לתיעוד המשקף את עיסוקיו הספרותיים של הנאשם, המציא הסניגור לעיוני תעודה רפואית במ/5 המתעד, החמרה במצבו הרפואי של הנאשם וארבעה מכתבים במ/1-4 כותבי המכתבים הם אנשי מעשה ואנשי רוח, ביניהם חיים טופול, משה זנבר ואחרים כולם, ידועי שם בישראל ומחוצה לה. כל הארבעה הצהירו, שידועה להם מהות האשמה המיוחסת לנאשם. מבלי להתעלם מהמעשה המגונה, כתב כל אחד מהארבעה, דברים חמים מאוד בשבחו של הנאשם, ביקש שפועלו למען הכלל יקבל משקל ויזקף לזכותו בעת החלטה במשפטו.
באופן טבעי ביקש הסניגור להקל עם הנאשם, להתחשב בהודאתו, שהיא הסתבכות יחידה בחייו, המתאפיינים בעשייה ותרומה לכלל. הסנגור הדגיש את שיתוף הפעולה המלא, ששיתף הנאשם עם שירות המבחן, האחריות למעשה העבירה שקיבל על עצמו, נכונותו להשתלב בהליך טיפולי, חרטתו, רצונו לפצות המתלוננת והתנצלותו בפניה מיד לאחר המקרה. הסנגור ביקש להתחשב בהחמרה במצב בריאותו של הנאשם, ובעוצמת המכה שתנחית ההרשעה על המשך עיסוקיו הציבוריים. בגין כל אלה, נכון לדעת הסנגור, להימנע מהרשעת הנאשם.
הנאשם עצמו פנה לבית המשפט הביע צער ואמר שהוא מבין ומפנים את הפגיעה שפגע במתלוננת והסבל, שהמעשה שעשה, גרם לה. את דבריו סיכם במילים "
אני מתחרט, מתחרט, מתחרט", ובהקראת השיר "אשת איוב", שכתב לאחר המקרה ובהשפעתו. בשיר מבטא הנאשם הזדהות עם כאבה ועלבונה של המתלוננת.
לאחר ששמעתי הטיעונים עיינתי בתסקירים, במסמכים ובתקדימים ושקלתי הנסיבות הגעתי למסקנות כדלקמן :
1. ככלל - נאשם שהודה במיוחס לו, או שאשמתו הוכחה כנדרש במשפט פלילי, יורשע בדינו. ההרשעה היא תוצאה מתחייבת ממהות ההליך, שעיקרו אכיפת חוק שוויונית. בהרשעה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם, ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית, ראו ע"פ 9262/03, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 869.
2. למרות הכלל, הסמיך המחוקק את בית המשפט בסעיף 71א לחוק ובסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשי"ט-1969 לסיים הליך פלילי ללא הרשעה. בית המשפט עושה שימוש בסמכות זו במקרים נדירים, בהם השתכנע, שהנזק שעלול להיגרם לנאשם באם יורשע גדול מאוד, והוא בלתי מידתי בהשוואה לנזק שייגרם לציבור אם ההליך יסתיים ללא הרשעה.