החלטה בתיק פ 4572/05

בתאריך 28/7/05, הוגש נגד הנאשם כתב אישום, המייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית, על פי סעיף 287 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

עניינו של כתב האישום שבפני, כמפורט בו, באירועים שתחילתם בהחלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה, בתל אביב, שהכריזה על א.ב.י. קטינה, שהיא בתו של הנאשם, כ"נזקקת", ונקבע כי יש להוציאה ממשמורת האחראי עליה ולמוסרה למשמורת רשות הסעד.

ערעורו של הנאשם על החלטה זו נדחה בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, וכן נדחתה בקשתו לבית המשפט העליון, ליתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי.

על פי הנטען בכתב האישום, היה אפוא על הנאשם, בתאריך 27/3/05, להעביר את הקטינה למשמורת רשות הסעד, אך הוא לא עשה כן ועזב את הבית ועמו הקטינה עד שאותר, בתאריך 31/3/05, בבית אחותו, בירושלים, ועימו הקטינה.

בתאריך 27/10/05, הוריתי על מינוי סנגור לנאשם.

בהמשך התקבלה פניה של הסנגוריה הציבורית, כי אין ביכולתה לייצג את הנאשם, זאת לאחר שמונו לו 3 סנגורים ופטרתי את הסנגוריה הציבורית מהמשך ייצוגו, בהסכמת הנאשם.

בתאריך 10/1/06, כפר הנאשם במיוחס לו, ונקבע מועד לשמיעת ראיות, שלאחריו קבעתי, כי נוכח התרשמותי מהנאשם, יש מקום לחזור ולמנות לנאשם סנגור ומונתה ליצגו עו"ד רוית גור, ונקבע מועד נוסף לשמיעת ראיות - 10/7/07.

בישיבת יום 15/5/07, לאמור, כשנתיים לאחר הגשת כתב האישום, הועלתה על ידי הסנגורית הטענה, כי יש לבטל את כתב האישום, מאחר ולא נערך שימוע לנאשם, כמצוות סעיף 60 א. לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "החוק").

התובעת השיבה לכך, כי הנאשם פרש בפני הפרקליטות, לאחר הגשת כתב האישום, את כל מסכת הטענות שיש בליבו, כנגד כתב האישום, והפרקליטות נתנה דעתה לכל טיעון שהועלה, וכי ביום 12/12/06 התקיימה פגישה בפרקליטות בפני אחת הממונות הבכירות, בצוותא עם הסנגור, ושוב הועלו טיעוניו של הנאשם, שנבחנו לגופם ונדחו.

בנסיבות אלו, נטען שאין מקום עוד לחזור להליך של שימוע פורמאלי, שאין בו כדי להועיל לנאשם.

הסנגורית מדגישה, כי מדובר בהפרת חובה שהיתה מוטלת על הפרקליטות, כשאין לחרוג מההסדר הנכון שנקבע בחוק, לאמור, תחילה שימוע ולאחר מכן הגשת כתב אישום.

יצויין עוד, כי הנאשם חוזר וטוען, כי בתו הקטינה נמצאת מזה כ - 8 חודשים עימו, מבלי שהומצאה כל אסמכתא לכך.

עוד יש להוסיף, כי המאשימה העלתה בקשה, לפיה ישלח הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית, בשים לב למכלול התנהגותו ועל מנת שתיבדק מסוגלותו לעמוד לדין, ובקשה זו נדחתה בהחלטתי, מיום 15/5/07, כפי שנומקה.

עוד ראוי להוסיף, כי לאחר שפטרתי את הסנגוריה הציבורית מייצוג הנאשם, וטרם מונתה מחדש הסנגורית הנוכחית, עו"ד גור, העלה הנאשם טענות בדבר זאת, שהרשויות מתעמרות בו וטען לקיומה של הגנה מן הצדק, לדידו. טענות אלו נדחו על ידי והחלטה מתאריך 10/1/06, וכן בהחלטה מתאריך 21/3/06. כמו כן, הגיש הנאשם בקשה לפסלות שגם היא נדחתה (החלטה מתאריך 21/3/06).

גישת הסנגורית הינה, כי על התביעה למלא באופן מלא ומוחלט את חובותיה, כשלא היה טעם מלכתחילה להגשת כתב האישום, הכל בגין הפרת הוראה חוקית, כאמור, וכעת, משהוגש כתב האישום, ונתקבעה דעתה של התביעה, אין מקום להותירו בתוקפו, בנסיבות אלו.

בתאריך 1/1/05, נכנסה לתוקפה הוראת סעיף 60 א לחוק, המחייבת להודיע לחשוד על קבלת חומר החקירה, ממנו עולה לכאורה, כי עבר עבירה מסוג פשע, שאז קמה זכותו של החשוד לפנות לתביעה, בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום ולקיים שימוע.

בבג"צ 4175/06, אלבז נ' היועמ"ש, תק' על (2006 (2) 3317, 3319, נקבעה חשיבותה של האפשרות ליתן לנחקר להציג את מלוא הנתונים שבידיו, טרם קבלת החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום.

הכלל הוא, אפוא, כי יערך שימוע טרם הגשת כתב אישום.

יחד עם זאת, ניתן ל"רפא" את הפגע של אי עריכת שימוע, גם ללא ביטול כתב האישום, כפי שאף נעשה לעיתים, מכוח תורת הבטלות היחסית, המחייבת בחינה קונקרטית, של כל מקרה ונסיבותיו, כשיש לבחון את התנהלות הרשות, חומרת הפגם שנפל בהחלטותיה, היקפו והפגיעה שתיגרם לאינטרס הציבורי, אם החלטת הרשות תבוטל, ואל מול מול אלה, יש לבחון את הנזק שיגרם לפרט, שזכותו הופרה כאמור, מחמת אותו פגם שנפל בפעולות הרשות.