1. ביום 11.8.05 ניתנה על ידי החלטה מפורטת לעניין בקשתם של הנאשמים לקבל רשימתחומר חקירה ערוכה בהתאם למצוות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. בפיסקה 15 להחלטתי ציינתי:
"
הרשימה תכלול כמובן גם את חומר החקירה בנוגע למעקבים שבוצעו על הנאשמים ושאר מסמכים הקשורים לפעולות שנעשו, ולחקירה שנחקרה בנוגע להסתרת טיל הלאו והכוונה שהייתה לנאשמים, על פי גרסת המאשימה, בעת שעשו זאת.
ככל שיעלו טענות חסיון לגבי מסמכים מסויימים, יש כמובן ליתן תיאור כללי של תוכן המסמך על מנת שהנאשמים ובאי כוחם ישקלו את צעדיהם לגבי אותם מסמכים הכלולים בתעודת החסיון".
2. בדיון האחרון התברר כי עדיין נותרו מחלוקות בעניין רשימת חומר החקירה שהועברה לנאשמים. בסופו של הדיון הודיע ב"כ המאשימה כי ימסור תוך 10 ימים, תשובה לגבי מספר עניינים, ביניהם הסכמים עם המדובבים, קיומם של דו"חות עיקוב לגבי נדונים אחרים שעשויים להיות רלוונטיים, אפשרות למסור פרפרזה לעניין המסמכים החסויים והתייחסות לידיעה הספציפית שפורטה במכתב מיום 16.5.05 ולאזכור קלטות של באי-מייל של פקד תמיר.
3. המועד למתן תשובת ב"כ המאשימה טרם חלף אך דומה כי לאור ההערות שהוחלפו בדיון וטענות הנאשמים יש צורך בהבהרה נוספת לעניין טיבה של הרשימה שעל המאשימה למסור לנאשמים, שכן עולה כי עד כה לא השכילה המאשימה למלא את מצוות הדין.
4. בהחלטתי מיום 11.8.05 הבהרתי את עיקרי ההלכות בסוגיות רשימת חומר חקירה לנאשמים. בינתיים פורסמה ביום 15.9.05 החלטה של בית המשפט העליון בבש"פ 2043/05, 2136/05,
מדינת ישראל נ' גד זאבי ואח' (אתר בית המשפט). בהחלטה זו סוקר בית המשפט העליון שוב את ההלכות בעניין רשימת חומר חקירה.
5. אף שהדברים ידועים אשוב ואזכיר את עיקרי ההלכות מתוך התקווה שהצדדים יכלכלו את צעדיהם על פי הלכות אלו.
6. לידי הרשות החוקרת מגיע חומר ראיות מסוגים שונים. ניתן לחלקו לשלוש קבוצות:
א. חומר שהרשות נתקלה בו ב"אקראי" ושאין לו כל קשר לחשדות נשוא האישום. חומר שכזה אינו צריך להכלל ברשימת חומר החקירה ולנאשם אין זכות לעיין בו.
ב. חומר שנאסף או נרשם על ידי הרשות החוקרת ושיש לו נגיעה לאישום, אף כי אינו מהווה "חומר חקירה" הנוגע ליסודות האישום גופן. חומר זה צריך להכלל ברשימת חומר החקירה אף אם לנאשם אין זכות לעיין בו. מטרת הפירוט של חומר שכזה הינה לאפשר לנאשם בקרה על מיון וסיווג החומר על ידי המאשימה (ראה בש"פ 4357/05,
אבו חטאב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). כן יוכל הנאשם ללמוד מהרשימה אלו פעולות חקירה בוצעו בעניינו.
לגבי חומר כזה יוכל הנאשם, אם הינו סבור שטעתה המאשימה בסיווגו, להגיש בקשה לעיון. או אז יהיה צורך לבחון את הרלוונטיות של החומר המדובר והאם עומדים שיקולים או אינטרסים סותרים המצדיקים המנעות ומתן זכות העיון (בש"פ 2043/05 הנ"ל, פיסקה 14).
ג. "חומר חקירה" במובנו המוכר הכולל כל חומר שיש לו נגיעה לכתב האישום, משמע חומר שהוא רלוונטי לאישום (שם פיסקה 13). בפסיקה נקבע כי יש לנקוט במבחן מקל עם הנאשמים ולאפשר עיון גם בחומר הנוגע ל"פריפריה" של האישום, אף כי אין להפליג למרחקים ולאפשר עיון בחומר שהנגיעה שלו לכתב האישום הינה רחוקה ושולית (ראה גם בג"צ 233/87,
אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פד"י לט'(4), 124, 129).
7. נזכיר גם כי כאשר בידי הרשות החוקרת ראיות וחומר חקירה, מכל סוג שהוא, לגביהם טוענת הרשות טענת חיסיון, אין היא יכולה להסתתר מאחורי תעודת החיסיון בלבד ועליה לציין גם חומר חסוי שכזה ברשימת חומר החקירה (ראה בש"פ 2043/05 הנ"ל פיסקה 14, וכן ע"פ 1152/91,
סיקסיק נ' מדינת ישראל, פד"י מו(5), 8).
8. ציון חומר חסוי ברשימת חומר החקירה, נועד לאפשר לנאשם לדעת מהותו של החומר החסוי ולאפשר לו לנקוט בהליכים המתאימים להסרת החיסיון, אם יחפוץ בכך.
בע"פ 1152/91 הנ"ל, אומר בית המשפט מפי כב' השופט חשין:
"
ואולם גם בתעודת חיסיון אין די, ובצמוד לה חייבת התביעה להביא לידיעת הסניגוריה, ולו בקווים כלליים, תוכנה של אותה עדות חסויה, כדי שהנאשם ובאי-כוחו יוכלו למצות זכותם באותו שלב של ההליכים ובשלבים שיעקבוהו. ובלשונו של השופט גולדברג בע"פ 253/85, 265, 297 [6]:
"...סבורני כי צודקים באי כחם של המערערים כי תעודת החסיון אינה 'תעודת הכשר' בידי התביעה להעלמת עצם קיומן של ראיות חסויות מידיעת הסנגור ולאי גילוי תכנן הכללי של ראיות אלה. כדי לאפשר לסנגור לטעון לגילויה של הראיה, מן הראוי הוא כי ידע, לפחות בקווים כלליים, ותוך שמירת מסגרתה של תעודת החסיון, כנגד מה עליו לכוון את חיצי טענותיו, שאם לא כן הריהו כסומא המגשש את דרכו ללא תכלית. גילוי מסוייג אשר כזה לא רק שהוא עשוי לשמש את הנאשם בטענתו כלפי החסיון, אלא שהוא גם מאפשר להאיר עניו של בית המשפט מנקודת ראותו של הנאשם, טרם שיבחון 'את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה', וטרם שייקבע את 'ערכה ההוכחתי של הראיה על רקע נסיבותיו המיוחדות של המשפט' (ב"ש 838/84 פד"י ל"ח (3) 729, 738-739)".
9. חובה זו של המאשימה לפרט בקווים כלליים את מהותה של הראיה החסויה נועד לאפשר לנאשם לשקול האם רצונו לבקש את הסרת החיסיון אם לאו, ביודעו כי במסגרת הדיון בבקשה להסרת החיסיון יחשף בית המשפט לחומר החסוי.
10. כאשר מבוקש לחסות ידיעות מודיעיניות לא די באמירה כללית שמדובר בידיעה כפי שצויין בתעודת היסיון שהובאה לעיוני. ראוי לציין לפחות לאיזה עניין מתייחסת הידיעה, מועדה, טיבו הכללי של מוסר הידיעה וכו'. כך לעיתים עשויה ידיעה מודיעינית שכזו להיות בעלת חשיבות להגנה אף אם אינה בגדר ראיותיה של המאשימה. לא מכבר נתקלנו במקרה שבו ידיעה מודיעינית, לגביה הוצאה תעודת חיסיון, כללה מידע שמסר המודיע ביחס למבצע העבירה, מידע ממנו עלה לכאורה כי המבצע אינו הנאשם. זוהי ידיעה בעלת חשיבות רבה לנאשם. כיצד יידע הנאשם האם לבקש את הסרת החיסיון מבלי שידע באופן כללי את מהותה של ידיעה שכזו?
