1. הנאשם הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של גניבה, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
2. כעולה מעובדות כתב האישום, במשך מספר חודשים עובר לתחילת שנת 1998 קיבל הנאשם עשרות אלפי שקלים וניסה לקבל בדרכי מרמה מאות אלפי שקלים משכנתו, המתלוננת, עת שזו שהתה מחוץ לארץ, בכך שגנב את פנקס השקים השייך לה, זייף מספר שקים והפקידם בחשבונו.
3. לאחר הרשעתו ובטרם נגזר דינו של הנאשם עתרה באת-כוחו לביטול הרשעתו, תוך שהיא מפרטת את הנימוקים כדלהלן -
א. מדובר במעידה חד פעמית, שהתרחשה לפני שמונה שנים. הנאשם נעדר כל עבר פלילי ומאז האירוע לא שב לבצע מעשים דומים.
ב. התלונה בגין העבירות, נשוא כתב האישום, הוגשה כארבע שנים לאחר האירוע לאחר שהנאשם לא עמד בהסדר עם המתלוננת לפיו עליו להשיב את שגזל. בעקבות הגשת התלונה השיב הנאשם למתלוננת את סכום הכסף שגזל ממנה וזו בתגובה, משכה את תלונתה במשטרה. יתירה מזאת, תיק המשטרה שנפתח לנאשם בעקבות הגשת התלונה נסגר לימים ע"י הפרקליטות בשל העדר עניין לציבור.
ג. הנאשם התפתה לבצע את המיוחס לו על רקע מצוקה אישית שמקורה בהסתבכותו בשוק האפור.
ד. מדובר בנאשם, המסייע כדרך קבע לילדים במצוקה ואשר בחודש ספטמבר הקרוב יחל לעבוד בבית-הספר "ויצ"ו". הרשעתו של הנאשם בדין תהווה אות קלון בעבורו ותהווה פגיעה של ממש באפשרות קידומו במערכת החינוך.
ה. הנאשם הביע חרטה כנה ואמיתית על מעשיו בפני המתלוננת, נטל אחריות מלאה למעשיו ואף השיב את הגזילה, כאמור.
4. פסק הדין המנחה בשאלת הרשעה או אי הרשעה של נאשם הוא
ע"פ 2083/96 כתב נ' מד"י, פד"י נב (3) 337 שם קבע בית המשפט כי ככל שהעבירה חמורה יותר, כך ביהמ"ש יהיה פחות סלחני כלפי מבצעה. שיקומו של נאשם מהווה שיקול מהותי שלציבור עניין בו, אך אין הוא השיקול האחד והיחיד העומד מול עיני ביהמ"ש. "מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים... הוקעת מעשי העבירה, בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של נאשם".
5. לנאשם מיוחסות עבירות חמורות אשר העניין הציבורי בהוקעתן זועק לשמיים. לא זו אף זו, נסיבות ביצוע העבירה במקרה דנן מוסיפות משנה חומרה למעשים. עסקינן במעשים שהתבצעו לאורך תקופה, בגניבת סכומי כסף נכבדים ובניצול אמונה ותמימותה של אשה מבוגרת, שהפקידה נאמנה בידי הנאשם את מפתחות דירתה.
יחד עם זאת, על אף האמור ולאחר ששקלתי מחד, את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען ומאידך את הטיעונים שהעלתה בפניי באת-כוחו של הנאשם וכן את התרשמותי ממנו, הגעתי לכלל מסקנה כי הנזק שייגרם לנאשם אם יורשע גדול מהאינטרס הציבורי והתועלת שבהרשעתו וזאת כפי שיובהר להלן:
א. אומנם עסקינן בפרשה עגומה וכעורה, הראויה לכל גינוי אלא שזו מלווה בנסיבות, המטשטשות את חומרתה. כך, התרחשותה לפני שמונה שנים, השבת הגזילה, ביטול התלונה במשטרה ע"י המתלוננת וסגירת התיק ע"י הפרקליטות. כאן המקום לציין, כי תמהה אני הכיצד יכולה המאשימה לדבר בשני קולות מחד, להחליט על סגירת התיק נגד הנאשם בהעדר נסיבות המצדיקות את המשך חקירתו ולימים להגיש כתב אישום ולהתעקש על מיצוי הדין עמו.
ב. על סוגיית השבת הגזילה ומשמעותה העונשית עמד זה מכבר בית-המשפט העליון בע"פ 395/75 צור נ' מדינת ישראל פד"י ל (2) 589, 599 -
"לגבי חובלים ומזיקים, גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמותו כטובל ושרץ בידו (תענית, ט"ז, א ' ורש"י שם, ד"ה ואינו חוזר בו); אבל מי שעושה להשבת הגזילה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה. ושוב: אפילו הניעו את העבריין מניעים תועלתיים ואנוכיים גרידא, אין בהם כדי לגרוע מערכה של החזרת הגזילה כעושה להמתקת דינו. עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק; משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזילה. נוטה אני לומר שדיני הנפשות הולכים אחר דיני הממונות, כמו שהיושר הולך אחר הדין. משבאו דיני הממונות על סיפוקם, שוב דיני הנפשות אינם תובעניים ואינם תאוותניים כולי האי; לא באו על סיפוקם, יקומו דיני העונשין ויעשו את שלהם לגדור את הפרצות ולחזק בדק החוק".
אשר על-כן אין לראות את עניין השבת הגזילה למתלוננת כעניין של מה בכך.
ג. נטען בפניי, כי הנאשם עוסק בעבודה חינוכית חשובה כדבר שבשגרה. נראה, כי הרשעתו של הנאשם בדין עשויה לחבל באפשרויות העסקתו וקידומו בערוץ זה ולהוות פגיעה של ממש בתחום עיסוקו.
ד. הנאשם נעדר עבר פלילי ודומה, כי עסקינן במעידה חד פעמית, עליה מודה הנאשם ומתוודה ומביע חרטה של ממש. אומנם נקבע זה מכבר בהלכת כתב האמורה, כי עברם הנקי של נאשמים אינו מהווה, כשלעצמו, עילה להימנע מהרשעתם אלא נראה, כי במקרה דנן שיקול זה חובר לשאר השיקולים המצטרפים לכלל מסקנה אחת ויחידה.
אשר על-כן ולאור כל האמור אני מאמצת את המלצת שירות המבחן לענישה חינוכית וקונקרטית ומבטלת את הרשעתו של הנאשם.
הנאשם יהיה בפיקוח שירות המבחן למשך ששה חודשים.