פ
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
3447-07
21/05/2008
|
בפני השופט:
דניאל בארי
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד זנה
|
הנתבע:
חגשי אברהם
עו"ד טלי גוטליב
|
| החלטה |
כללי
:
התביעה מייחסת לנאשם שתי עבירות: עבירה של מעשה העלול להפיץ מחלה, עבירה לפי סעיף 218 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז
- 1977 (להלן: "החוק") ועבירת תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק.
אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם אובחן כנשא HIV בשנת 2001 ואין גם מחלוקת כי בין שנת 2002 לשנת 2004 קיים הנאשם יחסי מין עם א.א. שהייתה קטינה באותה תקופה.
התביעה טוענת כי הנאשם קיים יחסי מין במספר רב של הזדמנויות, ללא שימוש באמצעי זהירות. התביעה טוענת כי הנאשם עשה את הדברים במזיד, ביודעו כי הוא חולה במחלת איידס, מחלה מידבקת שיש בה סכנת נפשות מבלי ליידע את המתלוננת ותוך יצירת סיכון ממשי לחייה.
כמו כן טענה התביעה כי ביום 21/9/04 היכה הנאשם בראש של המתלוננת.
בפתח הדיון הנאשם הודה בעבירת התקיפה וכפר בעבירה לפי סעיף 218 סיפא לחוק.
ב"כ המלומדת של הנאשם ציינה בתשובתה לאישום זה:
"הנאשם יטען שמעולם לא סיכן את המתלוננת. המתלוננת התנכלה לו והטרידה אותו פעם אחר פעם והוא הגיש עשרות תלונות בעניין זה. הוא מעולם לא קיים עמה יחסי מין ללא אמצעי מניעה למעט הזדמנות אחת שהנאשם טוען שהיא כפתה עצמה עליו. מעולם לא הגיע לסיפוק מיני בגופה".
התיק נדחה להוכחות ובמסגרת פרשת התביעה העידו המתלוננת, אביה וכן הוגשו הודעותיו של הנאשם במשטרה וזכ"ד שנערך ע"י החוקרת הגב' ליבי סיל וזכ"ד נוסף. כמו כן הוגש אישור רפואי על מצבו של הנאשם.
הטענה שאין להשיב לאשמה:
בישיבה מיום 27/4/08 טענה הסנגורית כי אין מקום לחייב את הנאשם להשיב לאשמה שכפר בה.
הסנגורית ציינה כי בשלב זה אינה רוצה להתייחס לעדותה של המתלוננת שלהערכתה הינה בלתי מהימנה אלא לעובדה כי התביעה לא הביאה כל ראיה שמצביעה על דרכי הפצת מחלת האיידס.
לטענת הסנגורית משלא הוכח כיצד ניתן להפיץ את המחלה לא ניתן להוכיח שנעשו ע"י הנאשם מעשים במזיד שיש בהם כדי להפיץ את המחלה.
יודגש כי למרבה השמחה המתלוננת לא נדבקה במחלה ואינה נושאת את נגיף המחלה.
הסנגורית טענה כי לא ניתן לקבוע כי נושא הפצת מחלת האיידס הוא בגדר ידיעה שיפוטית ועל כן אין הצדקה לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.
ב"כ התביעה ציין כי המתלוננת העידה באופן מפורש שתקופה ארוכה הנאשם קיים עמה יחסים בלא שימוש באמצעי מניעה והוסיף כי גם הנאשם עצמו בעימות שהתקיים בין הצדדים הודה כי פעם אחת קיים עמה יחסים בלא שימוש באמצעי מניעה.
התובע ציין כי די באמור לעיל כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.
התובע נשאל ע"י בית המשפט מדוע לא הובאו מומחים להעיד לעניין דרך הפצת מחלת האיידס והשיב כי יתכן והיה מקום לעשות כן, אולם לדבריו נוכח פסקי הדין שיגיש, לטעמו אין הכרח בכך.
בסופו של דבר הגיש התובע לבית המשפט את ע"פ 560/96
פלנסיה נ' מדינת ישראל (פדאור 97 (6) 765).