החלטה בתיק פ 3019/07

1.         המאשימה מייחסת לנאשם עשר עבירות שונות, הכוללות בין היתר, עבירה חמורה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, והסעת שב"ח, מרבית יתר סעיפי האישום הם מעולם עבירות התעבורה.

כתב האישום

2.         כל העבירות נובעות מהעובדות המפורטות בכתב האישום. לפי כתב האישום, ביום 23.2.05 בסמוך לשעה 17:15 נהג הנאשם ברכב GMC ובו הסיע 14 נוסעים שמתוכם 13 נוסעים הם תושבי השטחים, שאין להם אישורי כניסה ושהייה בישראל, אותם התכוון הנאשם להסיע לחברון, תמורת תשלום. כאשר הרכב הגיע סמוך לגבעת מרדכי, הבחינו בו שוטרים וסימנו לו לעצור בשולי הדרך לצורך בדיקה. הנאשם עצר ואחד השוטרים ניגש לרכב לבדוק את הנוסעים, ולצורך כך פתח את דלת הרכב הימנית. ברגע זה פתח הנאשם בנסיעה מהירה, כשהוא מעיף את השוטר הצידה וגורם לו חבלה קלה. הנאשם פנה פניית פרסה אסורה במעבר תנועה הפתוח לכוחות הביטחון בלבד, ונמלט מהמקום בכביש בגין לכיוון צפון, כשהוא נוהג בצורה פרועה ומסוכנת וניידת משטרה בעקבותיו כשהיא מפעילה סירנה ואורות משטרה כחולים והשוטרים קוראים לו במערכת הכריזה לעצור. הנאשם עשה מספר עבירות תנועה, נהג במהירות גבוהה, תוך מעבר חד בין נתיבים, זיגזג בין מכוניות נוסעות, תוך עקיפתן מימין ומשמאל, וגורם בכך לכלי רכב לסטות מפניו בפתאומיות לצדדים, ויורד לסירוגין אל שולי הכביש, תוך סיכון חיי אדם שנסעו בכביש. בקטע הכביש הקרוב למחלף קריית משה פגע הנאשם בחלקו האחורי של רכב מסוג אאודי שנסע לפניו ולא סטה מפני הנאשם מבעוד מועד, וגרם לנהג לאבד שליטה. לאחר מספר דקות של מרדף, בסמוך לגבעת זאב, הצליחו השוטרים להתקרב לרכב. אז, ניסה הנאשם לנגוח את הניידת באמצעות רכבו מספר פעמים, על מנת למנוע מהם לעקוף אותו, ובכך גרם לניידת לסטות עד למעקה הביטחון ולהאט, תוך סיכון חיי השוטרים. לבסוף עצר הנאשם את רכבו באזור עטרות לאחר שהגלגל האחורי של הרכב נוקב מיריות שירו השוטרים לעברו. במהלך הנסיעה הפצירו הנוסעים בנאשם לעצור בגלל נהיגתו המסוכנת ומסכנת את חייהם, אך הוא סירב והמשיך בנסיעתו. לאחר שהרכב נעצר, הורו השוטרים לנוסעים לרדת ממנו. בשלב זה ניסה הנאשם לעבור לחלקו האחורי של הרכב ולהתערב בקרב שאר הנוסעים, על מנת שלא יהיה ניתן לזהות אותו כמי שנהג ברכב.

3.         בישיבת ההקראה, מיום 1.7.07, טען הסנגור הטענות המקדמיות הבאות: כתב האישום נגוע בשיקולים זרים ויש לבטלו מחמת הגנה מן הצדק. הנימוקים לכך הם אלה: כתב האישום לוקה ב שיהוי. כתב האישום הוגש שנתיים לאחר האירוע. עובדה זו גרמה לנאשם פגיעה ממשית בניהול הגנתו. מרבית האנשים ששהו באותה עת באירוע הינם תושבי השטחים ולא ניתן להביאם לבית המשפט כדי לשמוע את גרסתם. בנוסף לכך, עצם הגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי וייחוס עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, מעידה על כי המאשימה מפלה את הנאשם לרעה ביחס לנאשמים רבים נגדם מוגשים כתבי אישום שנסיבותיהם הרבה יותר חמורות ומוגשים לבית משפט השלום או לבית המשפט לתעבורה. לתמיכה בטענה זו, הגיש הסנגור לעיון בית המשפט אוסף מקרים.

טענה נוספת נוגעת לעניין היא ש לא נשלחה לנאשם הודעה לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, אף שנשלחו לנוסעים שהיו ברכב הודעות כאלה. הדבר מעיד על כך שהנאשם בכלל לא היה חשוד בסיכון חיי אדם. עוד באותו יום, שוחרר הנאשם לאחר גביית הודעתו. הדבר איננו מתיישב עם כתב אישום כה חמור המוגש לבית המשפט המחוזי. בזמן הרלוונטי הנאשם היה חשוד בהחזקת רכוש גנוב, אך לאחר שהתברר שהרכוש איננו גנוב, שוחרר הנאשם מתחנת המשטרה.

4.         נוכח טענות אלה הגיש בא כוח המאשימה תגובתו ובה הוא מבקש לדחות את טענות ההגנה: לעניין השיהוי בהגשת כתב האישום, מפנה ב"כ המאשימה לסעיף 149(8) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 בו דובר על התיישנות ולא שיהוי. טענת שיהוי טובה לעניין העונש ולא לעניין הגשת כתב אישום. טענה זו איננה עילה לביטול כתב האישום. באשר לטענה הנוגעת ל בחירת סעיף האישום והמותב אשר ידון בכתב האישום, הדבר הנו נתון לשיקול דעתה של המאשימה. בתיק זה, נוכח חומרת האירוע ומדיניות התביעה הכללית, הוחלט להגיש תיקים כאלה לבית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט לתעבורה. עשרות תיקי מרדף בהם נמלטו נאשמים ברכב וגרמו תוך כדי כך לסיכון חיי אדם מוגשים מזה מספר שנים, באישור בית המשפט העליון, לבתי המשפט המחוזיים. תיק דנן הנו אחד מני אלה. חומרת המעשים המיוחסים לנאשם בתיק זה מוציאים אותו מתחום עבירות התעבורה. אם מצא בא כוח הנאשם מקרה אחר בשנים האחרונות אזי מדובר במקרה חריג שיש לבדוק מדוע נהגו בו כפי שנהגו. בא כוח המאשימה הוסיף, שאם הסנגור סובר שלא מדובר במקרה של סיכון ממשי לחיי אדם, אזי המקום להכריע בשאלה הוא במסגרת ניהול התיק ולא כטענה מקדמית.

באשר לטענה של זכות השימוע, כי עוד בדפי התרשומת בתיק הפרקליטות מגלים מציאות אחרת- ביום 4.12.06 ביקש בא כוח המאשימה ממזכירות הפרקליטות לשלוח לנאשם מכתב יידוע. ביום למחרת נשלח מכתב יידוע לנאשם, לכתובת שמסר בעת שנחקר במשטרה. רק כעבור למעלה מחודשיים, ביום 19.12.07, לאחר שלא נתקבלה כל תגובה למכתב, הוגש כתב האישום. להוכחת טענה זו הוגש תצהיר עובדת מזכירות הפרקליטות בעניין וכן העתק תרשומת פנימית (של הפרקליטות) בתיק המאשר שליחת המכתב. יתרה מכך, מספר שבועות לפני מועד ההקראה, שוחח ב"כ הנאשם עם בא כוח המאשימה בעניין התיק שיחה טלפונית לא קצרה, בה העלה טענותיו השונות לעניין כתב האישום, כך שבפועל לא נפגעה זכותו של הנאשם להשמיע דעתו בטרם הדיון. הוא מוסיף, כי בשיחה דלעיל, לא העלה הסנגור טענה בעניין הפרת זכותו של הנאשם לשימוע. הוא הוסיף שגם כעת רשאי הסנגור לפנות שוב למאשימה ולהשמיע שוב את כל טענותיו, כאשר המאשימה מתחייבת לשמוע את טענותיו ולשוקלן בכובד ראש.

5.         הסנגור, בחר להשיב לתגובת ב"כ המאשימה. לעניין טענת השיהוי, טען שלפי הפסיקה האנגלית, שיהוי בהגשת כתב האישום עשוי להביא לפגיעה בלתי הוגנת בהגנת הנאשם וקיום ההליך בנסיבות אלה עלול לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט. כתשובה לתגובת ב"כ המאשימה שיש לחקור מקרים אשר חרגו ממדיניות התביעה הכללית לפיה יש להגיש מקרים כעין אלה לבית המשפט המחוזי, ואשר הוגשו לבית המשפט לתעבורה, משיב הסנגור שאוסף המקרים אשר הגיש כולל 3 מקרים כאלה אשר קרו בשנים 2000 ועד 2007.

            לעניין זכות השימוע, מציין הסנגור כי לפי התצהיר אשר הוגש מטעם הפקידה היא מציינת שלא מצאה את שובר הדואר הרשום הנוגע לעניין, ואין הנמצא העתק של אותו מכתב יידוע.

דיון

6.         לאחר עיון בטענות הצדדים, יש לדחות את כל טענותיו של הסנגור. באשר לטענה של שיהוי בהגשת כתב האישום, צודק בא כוח המאשימה בכך שהטענה הנה טובה לשלב העונש, במידה והנאשם יימצא אשם. טענה זו, אף אם היא מוכחת ומוצדקת כשלעצמה, איננה מהווה עילה מוכרת בחוקי המדינה לביטול הגשת כתב האישום. העילות המחייבות ביטול כתב אישום מפורטות בחוק, וטענת שיהוי בהגשת כתב אישום איננה נמנית עליהן (ראה סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב), התשמ"ב 1982). באשר לטענה שהשיהוי גרם לפגיעה בהגנת הנאשם כי הנוסעים התפזרו, לא ירדתי לעומק טענתו של הסנגור, האם לדידו היה על המאשימה להחזיק בכל 13 הנוסעים עד שיתברר משפטו של הנאשם? חזקה על המאשימה שהיא חקרה את הנוסעים ובידיה נמצאים פרטיהם של אותם נוסעים.

            באשר לטענה הנוגעת לכך שהיה על המאשימה להגיש את כתב האישום לבית המשפט לתעבורה ולא לבית המשפט המחוזי, מניסיונו הרב של בית המשפט במקרים רבים תיקים כעין אלה, שהיה בהם מרדף והכוללים עבירה חמורה של סיכון חיי אדם, שהיא בסמכותו של בית המשפט המחוזי, צריכים להיות מוגשים לבית המשפט המחוזי. במידה וקרתה תקלה בתיק אחר, והתביעה הכללית בחרה אחרת, והגישה את התיק לבית משפט לתעבורה, אין טעות זו מהווה כלל שיש לנהוג על פיו.

            באשר לטענה לפיה הפרה המאשימה את זכות הנאשם לשימוע, אכן בא כוח המאשימה לא הרים את נטל הוכחת טענתו שאכן נשלח לנאשם מכתב יידוע, כפי שמחייב סעיף 60(א) לחוק החדס"פ. כל עוד לא הומצא העתק של המכתב ואישור הדואר הרשום, אין די בתצהיר של פקידת המזכירות, לפיו היא שלחה או היא נוהגת לשלוח מכתבים כאלה בדואר רשום.

            ברם, אין בעובדה זו כדי להביא לביטול כתב האישום, שוב אציין, כי אין טענה זו נמנית עם הטענות בהם יבטל בית המשפט כתב האישום. בנוסף לאמור, היות שההליך הנו בחיתוליו, לא נגרם לנאשם כל נזק בגין אי משלוח מכתב היידוע. בית המשפט יהיה נכון להפסיק את ההליך הפלילי עד אשר יתקיים הליך השימוע, ותתקבל החלטת המאשימה לעניינו, במידה והנאשם מודיע שהוא מבקש לעמוד על זכותו זו. אציין, כי הנאשם הנו עצור בתיק אחר ולא בתיק דנן, כך שלא תתעורר שאלת שחרורו של הנאשם.

7.         בשולי ההחלטה אעיר, כי במידה והתיאור אשר מסר הסנגור לעניין התנהלות העניינים במשטרה, תואם את המציאות, הרי הדבר מעורר תמיהה הכיצד בתיק חמור כזה, כפי שעובדות כתב האישום מתארות, הנאשם משוחרר מיד עם סיום חקירתו. המאשימה צריכה לבדוק את העניין לעומק ולהעמיד את הנוגעים לדבר על טעותם.

ניתנה היום, כ"ט בתמוז תשס"ז (15 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.