1. בפניי בקשת הסניגור להורות על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם (להלן: "המבקש") מן הטעם של הגנה מן הצדק בהתאם להוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ").
אלה הן עיקרי העובדות הצריכות לעניין:
2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות כדלקמן: הפרת חובת סודיות, עבירה לפי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), מרמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") והוצאת מידע מהמרשם הפלילי שלא כדין, עבירה לפי סעיף 22 לחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי"). מכתב האישום עולה, כי המבקש, ששרת כחוקר במשטרה, מסר ב- 6 הזדמנויות שונות במהלך שנת 2002 לרון דמרי (להלן: "דמרי"), שהתמחה במשרד חקירות, פרטים המצויים במאגרי המידע שברשות המשטרה וזאת שלא לצורך עבודתו. המידע כלל פרטים שהנאשם הוציא ממערכת המשטרה לגבי השאלה האם בעל תעודת זהות מסויימת הוכרז כדרוש חקירה או מסורב יציאה מהארץ, פרטים על אזרחים שונים שיצאו ונכנסו לארץ ומידע לגבי בעלויות על כלי רכב ופרטים מהמרשם הפלילי. המבקש הודה בחלק מהעובדות שבכתב האישום, אך טען שאינן מקימות עבירה פלילית או עבירה על חוק הגנת הפרטיות או על חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים. הוא כפר בשאר העובדות.
3. הטענה שבפנינו נטענה בשלב שבו למעשה המשפט עמד בסיום פרשת התביעה. הסניגור טען, כי מחומר הראיות עולה, שדמרי פנה לשוטרים נוספים לשם קבלת מידע סודי ועל כן בהחלטת התביעה להעמיד לדין רק את הנאשם גלומה אכיפה בררנית ופסולה, המבססת עילה לביטול כתב האישום שהוגש נגדו. עוד טען, כי עצם העובדה שהמאשימה לא העמידה לדין את דמרי, מהווה לכשעצמה אכיפה בררנית פסולה. התובעת השיבה, כי ראוי לערוך אבחנה בין השוטרים האחרים לבין דמרי, משום שחומר החקירה והראיות שנאספו לגבי השוטרים האחרים לא הצדיקו את העמקת החקירה נגדם. התובעת אישרה, כי שונה המצב לגבי דמרי, שהשיג את המידע, וניתן היה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירה אחת על סעיף 22 לחוק המרשם הפלילי. ואולם, התובעת לא סברה, כי היה בכך עניין ציבורי. הנימוקים להחלטתה התבססו על מעמדו של דמרי, שאינו עובד ציבור, השונה ממעמד הנאשם. עוד טענה התובעת, כי דמרי היה מעורב במקרה אחד בלבד וכאזרח לא ניתן היה לייחס לו עבירות של הפרת חובת סודיות ומרמה והפרת אמונים, שיוחסו לנאשם.
4. דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המעוגנת כיום כטענה מקדמית בסעיף 149(10) ל חסד"פ, מקנה לבית המשפט סמכות להורות, בין היתר, על ביטול כתב אישום, אם הגשתו או ניהול ההליך הפלילי "עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". ב ע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ. בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (להלן - "
פרשת בורוביץ'"), נקבע מבחן תלת שלבי לבחינת השאלה אימתי תתקבל טענת ההגנה מן הצדק:
"בשלב הראשון
על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות.
בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית-המשפט לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים" (שם, עמ' 808-807).
פסק הדין ב
עניין בורוביץ' ניתן אמנם כשנתיים טרם עוגנה דוקטרינת ההגנה מן הצדק בספר החוקים, ואולם, בית המשפט העליון קבע, כי גם לאחר חקיקתו של סעיף 149(10) ל חסד"פ "המבחנים שנקבעו ב
פרשת בורוביץ' ימשיכו להנחות את בית המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה" (ראו ע"פ 371/06
פלוני נ. מדינת ישראל, [פורסם בנבו], מיום 30.4.08, פסקה 8 לפסק דינו של השופט לוי).
5. מכתב האישום ומחומר הראיות עולה, כי במהלך שירותו במשטרה, דמרי שימש בתפקידים של ראש משרד חקירות בתחנות המשטרה בבאר שבע ובדימונה וכן כסגן מפקד תחנת באר שבע. הוא היה מפקדו הישיר של הנאשם במשך כשנתיים. בעדותו בבית המשפט הגדיר דמרי כ"מצויינת" את מידת היכרותו עם הנאשם והודה שהיה עימו ביחסי עבודה טובים, כפי שהיה עם שוטרים אחרים. דמרי הגיע לדרגת רב-פקד ופוטר מהמשטרה כשנתיים לפני האירועים הנידונים בכתב האישום. דמרי פנה לנאשם 6 פעמים בין התאריכים 30.6.02 עד 19.9.02 וביקש ממנו מידע הן ממאגר הנתונים שיש למשטרה והן מהמרשם הפלילי.
6.
בפרשת בורוביץ' נקבע מבחן תלת שלבי מצטבר על מנת לקבל טענת הגנה מן הצדק כבסיס לביטול כתב אישום. הנחיתי עצמי בהתאם למבחן דלעיל. טענת התובעת, כי אין עניין לציבור בהעמדת דמרי לדין אינה מקובלת עליי. להלן נימוקיי.
דמרי היה בעבר קצין משטרה בכיר. כשנתיים לפני הארועים הנדונים פוטר מהמשטרה ועבד במשרד חקירות. לצורכי עבודתו נזקק לפרטי מידע. מתוקף תפקידו הקודם, דמרי היה מודע למאגרי המידע הקיימים במשטרה. הוא הכיר היטב את הנאשם הן מהיותו פקודו והן מעבודתם המשותפת. דמרי מצא דרך נוחה ומהירה להשגת פרטי המידע הדרושים לו באמצעות פנייה ישירה לנאשם.
אין חולק שקיים הבדל משמעותי בסטטוס של אזרח, המניע שוטר להוציא עבורו מידע מהמערכת המשטרתית לבין סטטוס של שוטר, ממנו מצופה, כי ימלא תפקידו נאמנה וכחוק. למרות שיחסי המרות בין דמרי לנאשם הסתיימו, התרשמתי, על-פי רוח הדברים, שהם המשיכו להתקיים והתבטאו בעוצמת ההשפעה שדמרי היה מסוגל להפעיל על הנאשם, שעלתה כדי ניצול. לא בכדי העיד דמרי, כי סביר שהנאשם התבייש ממנו. דמרי היה הרוח החיה שמאחורי האירועים שהובילו להסתבכות הנאשם. הוא הניע את הנאשם לעבור את העבירות. אלמלא דמרי, ככל הנראה, הנאשם לא נכשל ולא היה מבצע את המיוחס לו ומסתבך בפלילים.
7. עצם הפנייה מצד דמרי אל הנאשם בשישה מקרים, במהלך תקופה של פחות משלושה חודשים, מלמדת על שיטה. בנסיבות אלה, אין, לדעתי, נפקא מינה שהיו לתביעה ראיות לכאורה, שהספיקו לביסוס החלטה להגשת כתב אישום בעבירה אחת בלבד, אך לא בעבירות נוספות. ה"כמות" אינה מפחיתה מה"איכות", דהיינו מיעוט העבירות אינה גורעת מהחומרה הטמונה בהתנהגותו. נכון שלא ניתן היה לייחס לדמרי את העבירות הנוספות שבכתב האישום. ואולם, בכל הקשור לשמירה על אינטרס הציבור, אין מקום להשלים עם התנהגות כזו ולעבור עליה לסדר היום. התביעה גם לא שיוותה לנגד עיניה את עקרון ההרתעה.
8. התביעה השלימה עם התנהגות דמרי והחליטה שלא להעמיד אותו לדין. אין בלבי צל של ספק שההחלטה אינה נגועה במניעים פסולים, בשיקולים זרים, בשרירות הלב או בזדון. ואולם, גם אם נצא מתוך הנחה, שההחלטה התקבלה בתום לב, התוצאות הנובעות ממנה עולות, אליבא דידי, כדי פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. אינני סבור, כי ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו אלא בביטול כתב-האישום. פשיטא, שקבלת טענת הסניגור לגבי דמרי מייתרת את הדיון לגבי מעורבות השוטרים האחרים.
9. אשר על כן, אני מקבל את הטענה ומורה על ביטול כתב האישום.
המזכירות תשלח עותק מההחלטה לב"כ הצדדים.
ניתנה היום י"ז בתמוז, תשס"ח (20 ביולי 2008) בהעדר הצדדים.