ביום 6.7.06, מתוקף הסדר טיעון עם התביעה, הודתה הנאשמת בעובדות כתב האישום המתוקן, המגבשות עבירה של סיוע לניהול מקום לשם זנות, לפי סעיף 204+31 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. עניינה של העבירה בעיסוקה של הנאשמת במשך חודש ימים, בין יוני - יולי 2003, כפקידה קבלה בדירה ששימשה בית בושת, ונוהלה על ידי נאשמת אחרת. במסגרת עבודתה מסרה הנאשמת ללקוחות פרטים על שירותי מין שניתנים במקום, על הנשים, ועל האתנן תמורת שירותי המין. עם זאת, יש לציין, כי הנאשמת האחרת, העיקרית, יש לומר, לא אותרה, וכתב האישום נגדה בוטל.
במסגרת הסדר הטעון הסכימה התביעה, חרף עמדתה להרשעה, לקבלת תסקיר אודות הנאשמת, ושירות המבחן התבקש לחוות דעתו, בין היתר, גם בנושא אי ההרשעה. המלצתו היא להימנע מהרשעת הנאשמת בדין ולהעמידה בפיקוחו למשך שנה.
לאור זאת, שאלה אי ההרשעה עומדת במרכז הדיון, ועליה נעורה מחלוקת בין הצדדים. עתירת הסנגורית לאמץ את המלצת שירות המבחן עומדת מול התנגדות התביעה, הגורסת כי אין המקרה עומד בתנאי היסוד המאפשרים לסיים הליך פלילי ללא הרשעה.
בבקשה לשכנעני כי המקרה הנדון מצדיק נקיטת צעד חריג זה, הציבה הסנגורית שורה של נימוקים המייחדים אותו, ובמרכזם שיקולי שיקומה של הנאשמת וההשפעה ההרסנית שתהא להרשעה על המשך דרכה ועתידה, והכול מתוך שקילת מהותה האמיתית של העבירה בה הודתה, והערך החברתי שלהגנתו נחקקה. המדובר, לטעמה, במקרה יוצא דופן בהיבט הכפול של
מהות המעשה ומיהות העושה, המאפשר מחילה לנאשמת ואי תיוגה כעבריינית פלילית. באספקט של
מעשה העבירה, בקשה ב"כ הנאשמת לערוך אבחנה מבדלת וברורה בין עבירות סרסרות שמקורן בסחר בנשים, הנגועות בניצול חלשים, תוך שימוש באלימות וכליאת שווא, לבין סרסרות שמקורה בבית בושת, כגון נסיבות המקרה נשוא דיוננו. לטעמה, עסקינן בעבירות שונות בתכלית במהותן, שבשנים האחרונות הגבולות ביניהן טושטשו ונמחקו שלא בצדק, שעה שלהוציא הפן המיני אין להשוות ביניהן: לא בהיבט של מדרג היררכית החומרה, וודאי לא בהיבט של האינטרס הציבורי שבמיגורן והענשתם הקשה של העוסקים בתחום עבריינות זה. גם בהיבט הקונקרטי של העבירה עצמה מעורבותה של הנאשמת אינה עומדת ברף גבוה. לדידה של הסנגורית, עבודתה כטלפנית בבית בושת, בתפקיד זוטר יחסית, אינה זהה מבחינת החומרה עם ניהול המקום והנאה מרווחיו. וכזכור, מי שמלאה את התפקיד הדומיננטי בפרשה זו- הנאשמת האחרת, הצליחה לחמוק מאימת הדין. לטענתה, למרות המחלוקת המוסרית שמעוררת העבירה בה הודתה הנאשמת, אין מחלוקת על כך שאין היא נמנית עם העבירות הקשות שהחברה מוקיעה. ובאשר ל
מיהות העושה. הנאשמת, צעירה בת 25, נטולת הרשעות קודמות, סיימה שירות צבאי מלא כשוטרת סיור בתחנת משטרה בקרית מלאכי, והביעה חרטה מלאה וכנה על כישלונה. בינתיים, שינתה דרכיה ועברה תמורה עמוקה בכול אורחותיה. מאז בוצעה העבירה, ערכה הנאשמת ללא סיוע חיצוני ובכוחות עצמה, שינוי מהותי בחייה. כזה שניתן לראותו כמקרה קלאסי של אדם שהצליח להוכיח עצמו כמי שעלה על דרך המלך חזרה לחיק החברה הנורמטיבית, כפי שהייתה הנאשמת בטרם הסתבכה בעבירה: היא החלה בלימודי מינהל עסקים ובלימודי הוראה מטעם משרד החינוך, ולצורך מימונם עובדת בשתי עבודות. הישגיה ממשיים ומוכחים, כברת הדרך שעשתה עצומה, ולכן, גורסת באת כוחה, הרשעתה בדין תפגע בהמשך עתידה המקצועי, תמנע ממנה את האפשרות לעבוד בהוראה, ותהא בבחינת מכה אנושה עבורה.
התביעה לעומתה, הציבה במרכז נימוקיה את הטענה, ולפיה אין המקרה הנדון עונה על שני הפרמטרים המצטברים שקבעה הפסיקה כאבני בוחן לאי הרשעה, קרי, חומרת העבירה ושיקום הנאשמת. על כן, הימנעות מהרשעה במקרה הזה, תשמש מסר שלילי, אשר יפגע במדיניות השיפוטית ובאינטרס הציבורי למלחמה בתופעת הזנות ובתי הבושת.
ותחילה להלכה.
כלל מיוסד במשפטנו, כי נאשם בגיר שנמצא אשם יורשע בדינו, כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי שעיקרו אכיפת חוק שוויונית על ידי הרשעה וענישה:
"מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית המשפט אשר קבע כי נאשם בצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם בצע עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו. ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני", (ע"פ 2669/00
מדינת ישראל נגד פלוני ו-3 אחרים, פד"י נד(3),685 ).
עם זאת, הסמיך המחוקק את בית המשפט לחרוג מן הכלל ולסיים את ההליך הפלילי ללא הרשעה במקרים מתאימים, הגם חריגים ויוצאי דופן בהתקיים תנאים העונים על כול הקריטריונים:
"לכלל זה - כאשר הוא מוחל על אנשים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין, לפיו רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, בנוסף למבחן או בלעדיו" (ראה פס"ד מדינת ישראל נ' פלוני הנ"ל).
בפסיקה, יש לומר, אין קו אחיד ונוקשה בנושא אי ההרשעה. דא עקא, נקבע ככלל כי הימנעות מהרשעה שמורה לאותם מקרים נדירים ביותר בהם אין פרופורציה בין חומרת העבירה לפגיעה או הנזק העלולים להיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, כדברי כב' השופט שמגר: "
בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה המשפטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו בפני השופט, גם באה בדרך כלל ההחלטה, לפיה יש להרשיע את הנאשם.
רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרת העבירה, ינקוט בית משפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן, ללא הרשעה" (ר"ע 432/85
גדעון רומנו נ. מ"י, תקדין עליון כרך (185), תשמ"ה 1985 עמ' 737, להלן: "פס"ד רומנו" או "הלכת רומנו" ).
פסק הדין שתמצת את סוגית אי ההרשעה ניתן בע"פ 2083/96,
תמר כתב נגד מדינת ישראל, פד"י נב(3),337. כב' השופטת דורנר חזרה על הכלל הבסיסי שנקבע בהלכת רומנו, וקבעה מבחן עקרוני ומנחה המתבסס על קיומם של שני פרמטרים מצטברים: סוג העבירה, ופגיעה חמורה בשיקום הנאשם, בלשונו של בית המשפט:
"הימנעות מהרשעה אפשרית, אפוא, בהצטבר שני גורמים:
ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;
ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (להלן: "הלכת כתב").
נקבע, כי בית המשפט ייעשה בסמכותו זו שימוש זהיר ביותר ובמשורה, ביד קפוצה ממש, רק בנסיבות נדירות ביותר ובמקרים יוצאי דופן, כאשר עצם ההרשעה תהווה פגיעה אנושה בשיקומו של הנאשם ולא תעמוד בפרופורציה והתאמה לחומרת העבירה, והכול, בפרספקטיבה של יתר שיקולי הענישה.
הווה אומר. בית המשפט נדרש למלאכת איזון שקולים בין האינטרס הציבורי לבין הנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם. כאשר מן הצד האחד, מונחים על כפות המאזניים אכיפה שוויונית המשכללת את כול שיקולי הענישה, ובכלל זה, קביעת נורמות התנהגות, גורמי ההרתעה, הצורך בהוקעת מעשי עבירה, האפקט הציבורי של ההרשעה, ומן הצד השני, שיקולי הפרט, ובמרכזם שיקומו של הנאשם והשפעת ההרשעה על אספקט זה, כפי קווי המתאר שנקבעו על ידי בית המשפט:
"משמתבקש בית משפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככול שחומרת העבירה גדולה והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים". (ראה פס"ד פלוני).
במסגרת הנסיבות האישיות נשקל עניינו של הפרט בהיבט של נתונים שונים הנוגעים אליו, ובהם טיב העבירה וחומרתה, עברו, גילו, מצבו, והנזק הצפוי לו מן ההרשעה.