החלטה בתיק פש"ר 18076-08-10

1.         ביום 6.1.13 ביקש הנאמן מבית המשפט ליתן צו במעמד צד אחד לעיקול ותפיסת רכב מסוג קרייזלר 300c, מס' רישוי 84-556-60 (להלן: " הרכב"). בבקשה נטען, כי הרכב רשום על שם המבקשת, שהיא גרושתו של החייב. הנאמן טען בבקשה, כי המבקשת והחייב חתמו על הסכם גירושים ביום 1.6.00. הסכם הגירושים אושר בבית המשפט לענייני משפחה ובני הזוג התגרשו ביום 12.2.01. הנאמן טוען, כי יש בידו ראיות שההסכם נעשה למראית עין ומטרתו הברחת נכסי החייב. הנאמן טוען, כי במסגרת זו נעשה ניסיון להבריח את הרכב וכי החייב הוא זה שמשתמש ברכב. בהמשך הבקשה מפרט הנאמן טענות ועובדות שונות שיש בהן לדעתו להוכיח את העובדה שמדובר בהסכם גירושים פיקטיבי. בקשר לרכב צירף הנאמן דוחות חקירה, מהם עולה כי לפחות בארבעה מקרים נראה החייב כשהוא עושה שימוש ברכב. הרכב רשום במשרד הרישוי על שם הגרושה, ומחירו על פי מחירון לוי יצחק הוא סך של כ-81,000 ש"ח. הנאמן טוען, כי לאור הוראות סעיף 85(1) לפקודת פשיטת הרגל ולאור הוראות סעיף 42 לפקודה, העובדה שהחייב עושה שימוש ברכב, הרי שהרכב מוקנה לנאמן.

2.         הנאמן מוסיף וטוען, כי על פי ההלכה הידועה, לרישום הרכב במשרד הרישוי מעמד דקלרטיבי בלבד, וברור מדוחות החקירה כי באופן מעשי הרכב שייך לחייב.

3.         יודגש, כי הנאמן הגיש בקשות נוספות הנובעות מטענתו כי מדובר בהסכם גירושים פיקטיבי. הבקשות נוגעות לביטול העברות בזכויות שונות שביצע החייב לגרושתו, ועל כך ייערך דיון בנפרד. יחד עם זאת, טענות הנאמן פורטו גם במסגרת הבקשה לעיקול ותפיסת הרכב. מדובר בטענות כבדות משקל שלפחות על פניהן מעלות תהיות קשות באשר למהלכים שביצעו החייב וגרושתו במסגרת הסכם הגירושים, סמיכות הזמנים בין היווצרות החובות לחתימת הסכם הגירושים, העברת עסקיו (עסקי החניונים של החייב) לגרושתו, למרות שעל פי טענות הנאמן, החייב הוא זה שממשיך לנהל את עסקי החניונים, מידע שיש בידי הנאמן כי למעשה החייב וגרושתו ממשיכים בניהול חיים משותפים, העברת הבעלות ברכב מחברת החניונים לגרושתו של החייב והעובדה כי החייב הוא זה שמשתמש ברכב.

4.         הנאמן טען במסגרת הבקשה, כי עקב האמור לעיל קיים חשש שהחייב ינסה להעלים את הרכב ועל כן יש לתפוס את הרכב כדי להפיג חשש זה. במסגרת בקשה למתן הוראות שהגיש הנאמן, בין היתר, הוא מבקש פסק דין הצהרתי לפיו הרכב שייך לחייב ולא לגרושתו.

5.         כאמור, לאור האמור בבקשה, נעתר בית המשפט וניתן צו עיקול ותפיסה לרכב. הנאמן ביצע את הצו וכיום הרכב נמצא בחניון.

6.         בעקבות כך פנתה המבקשת לבית המשפט וביקשה לבטל את צו התפיסה. המבקשת אינה מתנגדת לכך שהעיקול ברישום ייוותר על כנו, אולם לטענתה לא היה מקום להורות על תפיסת הרכב, שכן היא חולקת על טענות הנאמן. לטענתה, הסכם הגירושים הוא אמיתי ולא נועד כדי להבריח את נכסי החייב וכל שנעשה בו היה תוך הסכמה וכדי לסיים את מערכת היחסים שהיתה בינה לבין החייב. במסגרת הבקשה פירטה החייבת את טענותיה באשר לסיום היחסים בינה לבין החייב וכן נכנסה לשאלת ניהול עסקיו של החייב, לרבות עסקי החניונים, דרך היווצרות החובות והעובדות שהובילו לגירושים.

7.         יודגש, כי המבקשת טוענת שלאחר הגירושים היא עצמה הקימה חברה המנהלת חניונים וחברה זו מעסיקה את החייב כמנהל חניונים המופעלים על ידה, זאת כדי לנצל את יכולתו של החייב בניהול חניונים וכן כדי לאפשר לו הכנסה סבירה.

8.         באשר לרכב טוענת המבקשת, כי היא בעלת הרכב, היא שרכשה את הרכב בעסקת טרייד אין וכי הפרש התמורה עבור הרכב שולם באמצעות כרטיס אשראי של החברה שבבעלותה. לטענת המבקשת, הרכב נועד לשמש אותה וגם את החייב כעובד בחברה. לטענתה, לאחר שהבינה שהותרת רישום הבעלות ברכב על שם החברה מביאה לתשלומי מס גבוהים, על פי עצת רואה החשבון של החברה העבירה את הבעלות על הרכב על שמה. המבקשת טוענת כי לא הסתירה דבר בנוגע לרכב וכל הפעולות באשר לרכב נעשו באופן גלוי. לדבריה, החייב עושה שימוש ברכב בכל יום, כאשר הוא מעביר אביזרי מחשב יקרים שבקופת החניון מידי יום לבית המבקשת ובבוקר הוא מחזיר חלקים אלה לחניון. לעתים משמש הרכב להובלת פועלים בחברה ולפיכך, החייב עושה שימוש ברכב למטרה זו. עוד טוענת המבקשת, כי מדי פעם, במסגרת היחסים בינה ובין החייב, הוא מסיעה את בתה ברכב לבית הספר. כן טוענת המבקשת, כי החייב עושה שימוש ברכב לצורך עבודתו בחניונים, מסיע את בנם המשותף ומלבד זאת לא עושה שימוש ברכב, שכן הרכב משמש את המבקשת כרכבה הפרטי.

9.         באשר לטענות הנאמן, כי הסכם הגירושים נועד כדי להבריח נכסים, פירטה המבקשת את טענותיה באופן נרחב וכאמור עניין זה יידון לאחר חקירת המבקשת על תצהירה ובמידת הצורך תישמענה ראיות נוספות.

10.        יחד עם זאת, לשלב אנו נמצאים נראה כי הנאמן הציג טענות ועובדות שדי בהן כדי לתמוך בטענתו הנוגע לרכב וכי יש צורך בעיקול הרכב כדי למנוע הברחתו, שכן בשלב זה קיים חשש כבד שהרכב למעשה שייך לחייב והוא עושה בו שימוש. הנאמן טוען, כי יש צורך בתפיסת הרכב כדי להפיג כל אפשרות שהרכב יוברח, חרף העובדה שקיים עיקול ברישום על הרכב.

11.        הנאמן גם הגיב לבקשת המבקשת לביטול העיקול ולאחר שניתנה תגובתו הורה בית המשפט, כי ההחלטה בדבר עיקול ותפיסת הרכב תיוותר על כנה לאור טענות ונימוקי הנאמן, שהיו מקובלים על בית המשפט.

12.        למעשה, עם מתן החלטה זו אושרה בקשת הנאמן לעיקול ותפיסת הרכב, ונדחתה בקשת המבקשת להחזיר לה את הרכב.

13.        המבקשת לא ערערה על החלטה זו, אלא הגישה בקשה נוספת לביטול החלטת בית המשפט ולאור כך נקבע דיון שהתקיים ביום 26.5.13. בדיון חזרו הצדדים על טענותיהם ולמעשה, לא העלו טענה נוספת או חדשה שלא נכללה במסגרת הטענות בכתב שהוגשו לבית המשפט ומכאן שלא היה מקום לשנות את ההחלטה שניתנה ביום 6.1.13 ואושרה סופית ביום 31.1.13.

14.        יחד עם זאת, בעת הדיון הביעו הנאמן ובא כוח הכנ"ר הסכמה לשחרר את הרכב לידי המבקשת במידה והמבקשת תפקיד ערבות כספית מתאימה, השווה למחצית ערך הרכב וכן תמציא ערבים שיחתמו על ערבות. מנגד טענה המבקשת, כי אין בידה אפשרות להמציא ערבות בנקאית על סך של 40,000 ש"ח כדרישת הנאמן. המבקשת הסכימה להמציא ערבות בנקאית בסך של 10,000 ש"ח וכן הציעה כי בנה, שהוא חייל, יחתום על ערבות.

15.        המבקשת גם טענה, כי מאז נתפס הרכב הוא עומד בחניון, חשוף לשמש, איש לא עושה שימוש ברכב, כל זאת גורם לרכב לנזקים בלתי הפיכים.

16.        לאור עמדת הנאמן והכנ"ר, והחשש כי ערכו של הרכב אכן הולך ויורד עקב העובדה כי הוא חונה כאמור בחניון פתוח, נראה לי כי במידה והמבקשת תמציא ערבויות מתאימות, ניתן יהיה לשחרר את הרכב מהתפיסה, תוך הותרת העיקול ברישום.

17.        לאחר ששקלתי את הדברים, אני מורה כי כתנאי לשחרור הרכב, תמציא המבקשת ערבות בנקאית בסכום של 30,000 ש"ח וכן שני ערבים בעלי הכנסה מוכחת, שיחתמו כל אחד על ערבות בסך של 80,000 ש"ח. כמו כן, אני מורה כי המבקשת תישא בהוצאות החניון כתנאי לשחרור הרכב.

ניתנה היום, י"ט סיון תשע"ג, 28 מאי 2013, בהעדר הצדדים.