מונחת בפני בקשתו של מר ליאור דינר, בעל מניות מיעוט בחברת אס.אמ.בי פתרונות שיווק מתקדמים בע"מ, כי אעשה שימוש בסמכותי לפי סעיף 267 סיפא לחוק החברות, ואאפשר לו להמשיך בתביעה שהגיש בבית הדין לעבודה, הן כנגד החברה והן כנגד בעל השליטה בה באורח אישי. זאת, בטענה לחוב של מעל 600,000 ש"ח שחבה לו החברה לגרסתו בגין שכר עבודה, פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות נוספות.
המפרק הזמני של החברה, כמו גם כונס הנכסים הרשמי, מתנגדים לבקשה ועותרים לדחייתה.
1. טרם אגש להכרעה לגופם של דברים, אעיר כי מעיון בכתבי טענותיו של המבקש, הן הבקשה עצמה והן כתב התשובה, עולה כי יש לו טענות רבות כנגד הליך הפירוק, אשר לשיטתו קשור קשר הדוק למאבק בין בעלי המניות טרם הקריסה, במסגרתו הוא טוען למידור וקיפוח חמור.
אלא מאי? בלא לקבוע ממצא עובדתי כלשהו בטענות, הרי וודאי וודאי שאין הן יכולות להידון אגב אורחא במסגרת בקשה להחרגת תביעת חוב. אם רוצה המבקש להתעמת במישרין עם עצם ההצדקה להליך הפירוק, יתכבד ויגיש בקשה מנומקת, ונפרדת. אי לכך, ובלא שאחווה דעה על נכונותן או אי נכונותן של טענותיו בעניין זה, הרי שאין הן יכולות להוות הגנה מפני "פגיעתו הרעה" של סעיף 267, המצווה על הקפאת התביעות בערכאות חיצוניות מרגע בו נקלע החברה הנתבעת לפירוק או פירוק זמני.
2. כפי שטוען המפרק הזמני בתגובתו, ובצדק, הרי שהשאלה האם יאכוף בית המשפט את הכלל הרחב המפנה תביעות להליך של הגשת הוכחת חוב, או שמא יפעיל את החריג המאפשר המשכן בערכאה חיצונית, הינה פרי איזון בין מספר שיקולים. זאת, כאשר
מחד
גיסא
עומד הכלל הרחב המבקש למנוע מן החברה "להתרוצץ" בערכאות חיצוניות ולכלות כך את משאבי קופת הפירוק, ותחת זאת לרכז את כל או רוב התביעות תחת קורת גג אחת;
מאידך גיסא,
במקרים מסויימים עשויים לעמוד שיקולים נגדיים התומכים בהחרגת תביעה ספצפית מאותו עקרון כללי. כך למשל, תביעות סבוכות מאד ברמת הבירור העובדתי (למשל: תביעה נזיקית מורכבת), שעל מפרק יקשה לבררן; מקום בו מתנהלים ממילא הליכים בערכאה החיצונית, ומתעורר חשש מכפל הליכים ותוצאות סותרות; או שיקולי צדק, מקום בו המפרק עצמו תובע את המבקש בערכאה חיצונית, ואי לכך אין כל סיבה לחסום את המבקש מהגשת תביעה נגדית.
3. בנסיבות המקרה, ובמלוא הכבוד הראוי, הרי בשתי טענותיו המרכזיות של המבקש לעניין הצורך להחריג את התביעה אין ממש.
האחת
, כפי שנדונה קודם לכן, הינה התקפה על עצם קיומו של הליך הפירוק, שאינה יכולה לשמש טענת הגנה כנגד בירור תביעה על-ידי המפרק, כל עוד הפירוק לא בוטל או עוכב.
האחרת, הינה הטענה כי בירור התביעה אצל המפרק יפנה למעשה את המבקש למוסד לביטוח לאומי, וכך לא יעניק לו אלא חלק מוגבל מן המגיע לו. טענה זו, במלוא הכבוד הראוי, הינה שגויה באשר היא מערבבת בין דרך הדיון של התביעה לבין התוצאה המהותית הנוגעת ליכולת הגביה המוגבלת מחברה חדלת פרעון.
במה אמורים דברים? אף אם היה ניתן למבקש היתר להמשיך בתביעה בבית הדין לעבודה, או אף במקרה בו היה המבקש ניצב כבר כעת כשבידו פסק דין חלוט של בית הדין לעבודה המזכה אותו לכאורה בכל חפצו, הרי שלא היה בכך בכדי לאפשר לו, מני ובי, גביה המתעלמת מהליך הפירוק. אף במצב שכזה, היה עליו להגיש תביעת חוב; אכן, במידה וזו היתה מבוססת על פסק-דין של בית הדין לעבודה שניתן לאחר שמיעת עמדות הצדדים, סביר להניח כי היתה מתקבלת במלואה. אלא שגם במצב זה, לא היה ניתן לשלם אלא את חלקה היחסי, בהתאם למה שיש בקופת הפירוק ולאחוזי החלוקה הצפויים לנושים באותה דרגת נשיה. היה וימצא כי הקופה ריקה או כמעט ריקה (כפי שיתכן ורומז המבקש בטענתו), הרי ממילא היה המבקש מופנה לאותה כתובת עצמה - המוסד לביטוח לאומי.
יוצא, כי טענת המבקש מערבת שלא לצורך בין אורח בירור תביעות חוב בפירוק, לבין הגביה היחסית בחדלות פרעון, אשר אינה תלויה בדרך בירורה של תביעת החוב.
4. הלכה למעשה, הטיעונים הטובים יותר שעומדים למבקש, מועלים רק בשולי הדברים ובקיצור יחסי. בעניין זה, כוונתי לעובדה, כי בית הדין לעבודה כבר החל בהתדיינות בתביעה, ובעיקר לטענה כי התביעה הוגשה הן כנגד החברה והן כנגד בעל השליטה בה באורח אישי, והדבר - כפי שיכול היה המבקש לטעון, עשוי לכאורה להביא לסיכון של כפל הליכים.
אכן, אילו הם שיקולים ענייניים אשר עשויים לתמוך בתוצאה אליה מכוון המבקש; ויתכן כי לו היה מרחיב בנקודות אלו ומעצים את משקלם, יכול היה להשיג תוצאה טובה יותר. אלא, שאין בפני בית המשפט אלא את מה שהניחו בפניו הצדדים, ובמצב שנוצר בפועל בתיק זה, הרי שחרף משקלם של הנימוקים הללו, הרי שבמקרה הספציפי שבפני לא עלה בידי המבקש ליתן להם משקל שדי יהיה בו בכדי לחרוג מן הכלל הרחב של סעיף 267.
בכל הנוגע לכך כי הליכי התביעה כבר החלו, הרי עולה לכאורה כי חרף העובדה כי עמדות הצדדים הוגשו והחלו דיונים, הרי שאלו לא הגיעו אלא לשלב המקדמי של בקשת בעל השליטה לדחות על הסף את התביעה האישית כנגדו; אי לכך, הרי שנקודה זו, לכשעצמה, אין די בה בכדי להחריג את תביעת המבקש ולהתיר לו להמשיך הליך בערכאה חיצונית.
5. יוצא, כי לא נותרנו אלא עם הטענה השניה; אודה, כי התלבטתי ביני לביני בנקודה זו, האם לא עדיף היה להפנות את הסוגיה בכל-זאת לבית הדין לעבודה, זאת אף בשל היחסים העכורים בין הצדדים, כפי שהם ניכרים היטב בכתבי הטענות. אלא, שבסופו של יום החלטתי ליתן משקל ראוי לשאיפה שלא להרחיב יתר על המידה את החריג המצומצם של סעיף 267 סיפא. בנסיבות המקרה, כאשר בית הדין לעבודה ממילא מחק את התביעה; שבה התביעה האישית היתה מצויה ממילא בשלב המקדמי של טיעוני סף; החלטתי בסופו של יום שלא להיעתר למבקש בעניין זה, ולהפנותו להגשת תביעת חוב.
אבהיר; אין בדברים אלו, בשום פנים ואופן, כדי להפקיע את זכותו של המבקש לתבוע אישית את בעל השליטה, שהינו פרט סולבנטי שאינו חוסה תחת עיכוב הליכים; זאת, בערכאה המאימה ובכל דרך המוכרת בדין. עם זאת, נוכח מצבה דהיום של התביעה, הרי שאין באפשרות זו בכדי "לגרור עיקר בעקבות תפל" ולהביא לכך כי התביעה העיקרית - שהיא התביעה כנגד החברה - תתברר בערכאה חיצונית, מקום בו שאר השיקולים אינם תומכים בכך.
6. אי לכך, החלטתי כי אין מנוס מדחיית הבקשה. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום, ה' אדר תשע"ב, 28 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.