החלטה בתיק פר"ק 22783-01-10

עיינתי בבקשה ובתגובות לה ונראה כי דין עמדת כונס הנכסים הרשמי להתקבל.

אכן, פעולתם של המפרקים כמו גם ניסיונם להגן על קופת הפירוק ולמקסם את זכויותיה ראויים לכל שבח, אולם נראה כי במקרה זה הרחיק חלק מטענותיהם לכת מעט יתר על המידה.

במה אמורים דברים? עניין לנו למעשה בשאלת "מערכת יחסים" או שמא ה"היררכיה" בין שני חוזים אשר לגבי האוטנטיות של שניהם אין מחלוקת.

האחד, הסכם שיצר שיעבוד לטובת בנק דיסקונט אשר מוטל במפורש על מלוא הזכויות של החייב במקרקעין מסוימים. אין, ולא יכולה להיות, מחלוקת כי השעבוד מוטל פשוטו כמשמעו על מלוא הזכויות של החברה החייבת באותם מקרקעין. בעניין זה הרי שאף אם ייתכן ופירוט נוסף היה עשוי להקל או להועיל הרי ספק אם הפירוט הבסיסי אך הפשוט דנן אינו עומד בדרישות הדין, קל וחומר שספק אם ניתן להסתמך על כך כדי לבטל את תוקפו של המשכון למפרע.

האחר, חוזה או מסמך הבנות, שנחתם בין שני בנקים, בנק לאומי ובנק דיסקונט שהוא המשיב בבקשה זו, וזאת נוכח העובדה כי לטובת שניהם נרשמו שעבודים על אותם מקרקעין. במסמך דנן מוותרים הבנקים זה לזה על הזכויות הנובעות ממועדי הרישום ותחת זאת יוצרים מנגנון לשיתוף פעולה וסדרי חלוקה מוסכמים היה ויקרה אירוע מימוש.

בנסיבות המקרה מנסים המפרקים להסתמך על העובדה כי בנק לאומי גבה את חובותיו, וסיים את הליכי המימוש. אי לכך הם מעלים טענות המבוססות על החוזה בין הבנקים, לעניין שטחים וחלקים שלכאורה בנק דיסקונט מרחיב את השעבוד, ומטיל אותו גם עליהם. זאת לצד הטענה בדבר היעדר תשריט, אשר לשיטת המפרקים עולה ביחד עם אי סדרים אחרים לכדי אי תיאור פרטני מספיק של הנכס המשועבד.

עם טענות אלו, במלוא הכבוד הראוי, לא אוכל להסכים. חלקן היו עשויות לשחק תפקיד אך ורק במקום בו היה נופל סכסוך בין שני הבנקים על דרך יישום החוזה הפנימי ביניהם.

מעיון באותו חוזה, הרי שלא בלשונו ואף לא בתכליתו והגיונו ניתן למצוא כוונה ליתן לצדדי ג' זכויות שלא ניתנו להם בהסכם המשכון עצמו. לשון אחר, הבנקים מסדירים יחסים בין שני שעבודים שהופכים פחות או יותר שווים בדרגה אולם אין בכך בכדי לפגוע בעיקרון היסוד הבסיסי לפיהם חל השעבוד על כל הנכס כפי שנקבע במסמכי היסוד שלו.

המסקנה המתבקשת מכך, כי המפרקים הבאים בנעלי החייב שמשכן את הנכס, הופכים למעשה את ההיררכיה שבין שני החוזים והופכים אוסף הסכמות אובליגטוריות ונהלי עבודה בין שני בעלי שיעבודים, לעילה לפגוע בבסיס הקנייני של השעבודים עצמם. זאת, כאמור, על ידי מי שאינו צד להסכם וספק אם הוא יכול ליהנות ממנו. התוצאה הינה כי מקום בו לבנק דיסקונט שיעבוד על כל הנכס, ואילו בנק לאומי פרע את חובו ויצא מן התמונה, הרי שההבנות האובליגטוריות בין הבנקים סיימו את תפקידן, והשיעבוד של בנק דיסקונט חוזר "ומתפרש" על פני כל הנכס המשועבד כפי שנקבע במסמך שיצר את השעבוד .

סוף דבר; אין מנוס מדחיית בקשת המפרקים בנוסחה זה ומתן היתר לכונס לפנות לראש ההוצאה לפועל בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר כמבוקש על ידו. אך מובן הוא כי למפרקים עומדת הזכות להביע את דעתם ולהגיש התנגדויות בעניינים ספציפיים אשר יראו להם כלא נכונים. לעניין זה אעיר כי גם הכונס, בהגינותו, הודה כי בנוסח הקודם נפלו שגגות ואי דיוקים ואי לכך חזקה עליו כי יתקן את המעוות ובכך ימנע מהמשך ההתכתשות המשפטית עם בעלי התפקיד.

בכפוף לאמור לעיל אני דוחה את הבקשה. בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

ניתנה היום,  י"ג אב תשע"ב, 01 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.