החלטה בתיק פר"ק 1392-90

מונח בפני דו"ח מנהל מיוחד הכולל בתוכו דיווח על מעשים חמורים לכאורה שנעשו בידי עו"ד יעקב סקרבניק, ששימש ועודנו משמש כנאמן בפשיטת הרגל של מר יוסף ג'ינו (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה). זאת, כאשר המנהל המיוחד עותר לחייב את הנאמן, כמו גם גורמים אחרים שפעלו איתו לכאורה בצוותא-חדא בחלק מן ההליכים במהלך פשיטת הרגל, בהשבת סכומים מסויימים שנגבו מן הקופה. זאת, חרף העובדה כי אף המנהל המיוחד מודה בבעייתיות שנוצרת עקב העובדה, כי המעשים הנטענים ארעו לפני כמעט שני עשורים. המשיבים, מצידם, טוענים לשיהוי והתיישנות; כאשר, למרבה הצער, לא טרח עו"ד סקרבניק להגיב למרבית טענות הנאמן לגופן, למצער לא במסגרת כתב הטענות שהגיש.

1.                  עניין לנו במקרה בו נדונה שאלה של ניגוד עניינים חריף נטען - כולל האשמה שאינה נראית מופרכת על-פניה, כאילו לא זו בלבד שהנאמן הסתיר מבית המשפט את העובדה כי הלכה למעשה הוא עצמו נושה בחייב , אלא שניסה לחלק כספים שלא על-פי דין, הגיש בקשה לחלוקת כספים בהתאם לתביעות החוב, כאשר לאחר מכן התברר כי כלל לא בדק את תביעות החוב - מלבד שתי תביעות חוב הקשורות אליו - בין אם במישרין ובין אם דרך שתי נושות המקורבות אליו; כי מעמדה של אחת מאותן נושות כ"נושה מובטחת" שורבבה בדרך לא דרך, בהערה מאוחרת בכתב-יד על מסמך, שבדיעבד לא יכול היה איש - כולל הנאמן - להסביר מי כתבה ומתי; ועוד כהנה וכהנה פעולות, שכל אחת מהן, וודאי לו התגלתה במועד סמוך יותר למועד המעשה, יכולה היתה לכשעצמה להוות עילה לבקשה להדחת בעל התפקיד, ושמא אף לסעדים חמורים עוד יותר. אלא, שבנסיבות המקרה, ונוכח השנים הרבות שחלפו מאד, הודיע המנהל המיוחד כי הוא "מסתפק" בבקשה צנועה בהרבה - חיוב הנאמן, כמו גם חיובם של כונס לשעבר בהוצאה לפועל וגורם מעורב אחר, להשיב סכומים לא גבוהים יחסית, אשר לגביהם ישנה לשיטת המנהל המיוחד תשתית ברורה לנטילתם שלא כדין.

2.                  טרם אגש להכרעת הבקשה לגופה, מן הראוי להקדים ולחזור - ואף ביתר שאת - על דברים שהערתי במהלך הדיון שנערך בנוכחות הצדדים, ואשר עיקרם הינו כי אין לי אלא להצר על עצם העובדה, כי המשיבים - ובעיקר אמורים הדברים בנאמן - לא השכילו להגיע להסכמה עם המנהל המיוחד, ובכך לייתר את הצורך בכתיבת החלטה זו . לא בכדי הערתי לנאמן, כי בעוד שלצד העומד מולו - קרי, המנהל המיוחד "אין מה להפסיד" (קרי, מבחינת המבקש אין עסקינן אלא בבקשת לקבלת כספים בסכום צנוע, אשר לכל היותר עשוי בית המשפט לסרב לה), הרי שבכל הנוגע לנאמן, עסקינן בבקשה העשויה להסתיים בפסק-דין אשר יעסוק ויקבע ממצאים בהתנהלותו, ואשר מידת נזקה הפוטנציאלי בעבור המשיב - שעודו  עורך-דין - עשוי לעלות עשרת מונים על הסכום בו יחוייב, אם יחוייב, להשיב באורח פיזי .
אין לי אלא להצר על העובדה, כי המשיבים - ובעיקר אמורים הדברים, כאמור,  בנאמן - לא הביאו דברים אלה לתשומת ליבם, ובכך אילצו אותי להכריע ולהעלות עלי פסק-דין דברים שטוב היה להם כי היו נותרים לא כתובים - וזאת בלשון המעטה.
כך או אחרת, מצרה אני על עצם העובדה כי אני נאלצת לעסוק בהתנהלות כזו מצד מי שלא שימש פרקליט סתם, אלא בעל תפקיד בהליכי פשיטת רגל, המשמש כ"ידו הארוכה של בית המשפט" ; מצרה אני אף יותר על העובדה, כי הנאמן נטל לעצמו חירות - חרף כובד משקלן של הטענות שהועלו נגדו - שלא להגיב הלכה למעשה לגופו של עניין ;

3.                  עיון בתשובתו הלקונית המצויה בתיק בית המשפט, מלמד כי הרוב המכריע של טענותיו עוסק בהאשמת החייב במעשים שלא יעדו - עניין שאף אם הוא נכון, אין הוא מהווה כל הגנה עבור הנאמן עצמו. שכן, שאף אם יאמר כי החייב העלים כספים, התעלם מן הדין ונתפס באי-אמירת

אמת (ואין אני נזקקת לקבוע כל ממצא בעניין זה בנסיבות המקרה), הרי וודאי שאין הדבר מהווה היתר לבעל התפקיד להפר את החובות המוטלות עליו עצמו - ומכח קל וחומר, לא את החובות המוטלות עליו כלפי נושי החייב, שוודאי אינם אשמים בהתנהלות החייב עצמו.

4.                  אעיר, בשולי נקודה זו , כי פעמים רבות מדי נתקל בית המשפט במשיב, אשר לא טורח להגיב לגופו של עניין, באורח המותיר אותו כמעט חסר הגנה כנגד הטענות הסדורות המועלות נגדו, ורק לאחר מעשה - בעת הדיון או אף לאחריו, הוא "מתעורר", ומבקש להשיב את הגלגל לאחור, קרי - להרחיב את החזית, להוסיף מסמכים או טענות שהתובע לא זכה לעיין בהם קודם או להגיב עליהם, ועוד כהנה וכהנה. זאת, לא אחת בנימוק הקלוש למדי כי "לא הבין" את משמעות הבקשה - כך למשל, חשב אותה להליך מקדמי בלבד.
אין צורך להכביר מילים, כי טיעון שכזה הינו בעייתי עד מאד, וזאת כפל כפליים מקום בו הוא מועלה לא על-ידי מתדיין רגיל וחסר ידע משפטי, אלא על-ידי עורך-דין, אשר חזקה עליו כי הוא יודע היטב את משמעותה של בקשה המוגשת לבית המשפט, ועותרת בריש גלי לסעדים כאלו ואחרים כנגדו.
זאת ועוד; אין צורך להאריך בדברים כי סוג כזה של התנהלות לא רק שהוא מנוגד לסדרי הדין, אלא ש"חטאו" אינו טכני-פורמלי בלבד, אלא לא אחת מיועד למטרה ברורה - לסרבל ולהאריך את הדיון, לעיתים למשך תקופות ארוכות, זאת באורח אשר לא אחת מסכל במידה רבה את השאיפה לדון באורח יעיל ואפקטיבי , ותורם לא אחת לעומס הרב המוטל מניה וביה על בתי המשפט. לעניין זה, לא מן המותר להעיר, כי אף במקום בו יאלץ בית המשפט להעתר (ולו "בחירוק שיניים") לבקשה כזו להוספת ראיות וטענות בשלב מאוחר, הרי שדבר זה יהיה אך ורק בכפוף להשתת הוצאות בסכום משמעותי על בעל הדין אשר ביצע את אותו "מקצה שיפורים". זאת, כאשר ההחלטה בעניין זה הינה איזון בין מספר שיקולים - לרבות סוג התביעה, התנהלות שני הצדדים, חומרת המחדל הדיוני, ועוד.

בנסיבות המקרה, נוכח העובדה כי הבקשה שבפני, חרף הנמקותיה החמורות אינה תובעת אלא סכום צנוע יחסית מן המשיבים, לא מצאתי לנכון "להחזיר את הגלגל לאחור". החלטה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה, כי לו התרתי לעו"ד סקרבניק לתקן את כתב טענותיו, הרי שרשות זו היתה כרוכה בהשתת הוצאות משפט אשר היו לבטח עולות על הסכום הנתבע ממנו להשיב באורח אישי, ויתכן ואף מתקרבות לסכום הנוסף אשר אותו הוא נתבע להשיב ביחד ולחוד עם המשיבים האחרים. זאת ועוד; המחדל עצמו, ככל ש בנאמן אמורים הדברים, הינו חמור ובלתי מוסבר - חזקה על פרקליט, אשר כנגדו מוגש דו"ח חמור והבקשה המוגשת על-בסיסו תובעת בריש גלי השבה של סכום, כי הוא יודע היטב מה משמעות הדברים; אי לכך, קשה עד מאד להסביר את דלותה של התשובה והניסון לשפרה לאחר מכן כ"מחדל בתום-לב", וזאת בלשון המעטה.

5.                  נקודה מקדמית מרכזית אחרת, אשר עולה בטיעוני המשיבים ויש להתייחס אליה טרם ההכרעה לגופם של דברים, הינה טענת ההתיישנות שהם מעלים.
אכן, אין ספק כי לו היה מתדיין רגיל מעלה את תביעתו כנגד מתדיין רגיל אחר כמעט שני עשורים לאחר התרחשות המאורעות, היה נדחה על הסף בטענת התיישנות. זאת, כאשר תקופת ההתיישנות הרגילה הינה שבע שנים בלבד. אלא מאי? נסיבותיו של המקרה הנוכחי שונות, ונכנסות הלכה למעשה אל תוך החריגים לכללי ההתיישנות הרגילים. בנסיבות המקרה, דינן של טענות ההתיישנות להדחות משני טעמים - קל וחומר נוכח משקלם המצטבר.

האחד, הינו דיוני בעיקרו: המקום הנכון להעלות ולדרוש דיון בטענת ההתיישנות היה בשנת 2009, כאשר קיבלה כב' השופטת קרת את הדרישה למנות מנהל מיוחד ולהורות לו לחקור את מעשי המשיבים - ובעיקר אמורים הדברים בנאמן . אין צורךלהאריך בהסבר, כי חקירה זו לא נועדה "לשם שמיים", אלא לשם חיפוש ממצאים, ובמידת הצורך נקיטה בהליכים בעניינם. זאת, כאשר ברור או ראוי היה כי יהיה ברור לכל הצדדים, אלו פרשיות עשויות להחקר (מה גם שהחייב שב וטען בעניין זה, וטענותיו היו ידועות היטב לנאמן).
יוצא, כי מבחינה דיונית למצער, הרי שהמשיבים "אחרו את הרכבת", מרגע בו פסקה כב' השופטת קרת כפי שפסקה; זאת, שאם לא כן נגיע למצב בו מושמת פסיקה שכבר הפכה חלוטה לפלסתר, ולכאורה ככזו המורה על מינוי בעל תפקיד והשקעת משאבים בסוגיה אקדמית גרידא, בלא כוונה או יכולת להקנות לה "שיניים" בפועל.

הנימוק האחר, והמשמעותי אף יותר, הינו נימוק מהותי הנוגע לאחד החריגים הידועים והמוכרים להתיישנות: אותם מצבים בהם מדובר על מעשה שלא ניתן הלכה למעשה לתבוע בגינו טרם שהוא נחשף - בין אם מדובר ב"מעשה נסתר", ובין אם מדובר בנסיבות אחרות אשר אינן מאפשרות באורח אפקטיבי הגשת תביעה . במצב כזה, הלכה פסוקה היא, כי מירוץ ההתיישנות לא יתחיל אלא כאשר נוצרת האפשרות המעשית להגיש תביעה.