החלטה בתיק פר"ק 1355-04

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מר אפריים קונדה, שהינו הבעלים של כ- 6% ממניות חברת פנינת הכרך בע"מ, לבין מפרקי החברה. המחלוקת בין הצדדים הנה, למעשה, שרשרת נוספת בחוליית מחלוקות הנובעות כולן מאותו מקור, אשר הוא לכשעצמו אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים: העובדה כי החברה כשלה, במשך שנים ארוכות, לסיים את הליכי הפירוק ולחלק את הקרקעות בהן היא מחזיקה לבעלי מניותיה.
המבקש מלין על העובדה, כי חברות דומות סיימו זה מכבר את ההליכים, וכי המפרקים מעכבים ומונעים חלוקה אפשרית של נכסים לבעלי המניות. זאת, באורח המרמז לשיטתו על התנהלות או מניעים לא ראויים. המפרקים, מצידם, טוענים כי עקב התביעות התלויות ועומדות כנגד הקופה, הם נאלצים לפעול כפי שהם פועלים. זאת, כאשר לשיטתם אורח החלוקה שמציע המבקש יגרור חיובים והפסדים כבדים לבעלי המניות.

עיינתי בבקשה ובתגובות לה, וזוהי החלטתי .

בבסיסם של דברים, עניין לנו במקרה עגום בו, במידה רבה, "הצדק עם שני הצדדים"; אין ספק, כי יש יותר מטעם לפגם, כי השנים נוקפות, וחלוקה לבעלי המניות - איין; אלא מאי? בנסיבות המקרה, דומה כי צודקים אף המפרקים בטענתם, כי הטעם לתוצאה קשה זו, אינו נעוץ בפעולתם, אלא בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתם כלל ועיקר.

עניין לנו בתיק הנמשך, לסירוגין, במשך שנים ארוכות ואשר חלקים ממנו נראים לכאורה - ואני זהירה בלשוני - כתעודת עניות המציגה תמונה עגומה של אורח התנהלותם של הליכי תכנון ופיתוח במדינת ישראל. זאת, כאשר לא אחת נראה כי כל רשות פועלת בקצב משל עצמה, מעלה דרישות כיד הרצון הטובה עליה (ואף אינה בוחלת בשיפוצן מפעם לפעם), ומה שאמור היה להיות הליך ברור ובהיר, הופך כמעט ל"בזאר" בו מתמקחים הצדדים על היטלים, חיובים וכיוצא באלו; בלא בהירות ובלא צל-צילה של יעילות.
אלא, שאתרע מזלה של החברה הנוכחית (וככל הנראה, זה הינו במידה רבה אף יחודה לעומת חברות דומות אחרות שפעלו באותו איזור), באשר העובדה שמנהלה במשך שנים - עו"ד משה שוב, לא זו בלבד כי בפעולתו נפלו ליקויים שכאלו אשר הביאו את בעלי המניות לדרוש את הדחתו; לא זו בלבד שניהל נגדם מאבק משפטי שחלקו היה בלתי ראוי, כאילו הפכה החברה לקניינו הפרטי; אלא שעו"ד שוב הגדיל לעשות, והגיש תביעת שכר-טרחה שנמצאה כערוכה בניגוד לדין, שלא לומר בסכום פנטסטי שכזה, שהיה הופכו למעשה לנושה העיקרי של החברה; כל זאת, על חשבון בעלי המניות שסבלו די והותר מדרך התנהלותו - הכל כקבוע בפסקי דין מפורטים שניתנו, לאחר שמיעת כל הטיעונים והראיות.
אם לא די בכך, הרי שעו"ד שוב הגיש ערעור לבית המשפט העליון, וערעורו זו תלוי ועומד במשך מספר שנים - והכרעה איין. אכן, אין ליבי גס בזכות הערעור, שהיא חלק מזכות הגישה לערכאות; אלא שבנסיבות המקרה, עניין לנו במקרה מובהק של גורם אשר התנהלותו נמצאה - פעם אחר פעם, מנוגדת לדין וגובלת בחוסר תום-לב, ואשר כופה על הצדדים שורה של התדיינויות בלתי נגמרות, וזאת במצב בו ברור אליבא דכולי עלמא, כי לא הוא - אלא אך ורק בעלי המניות הם הנפגעים מחלוף הזמן.

אלא, שנוכח היות ערעורו של עו"ד שוב תלוי ועומד בבית המשפט העליון, קצרה ידי מלהתערב או להושיע את בעלי המניות בנקודה זו; אין לי אלא לקוות כי בית המשפט העליון יתן דעתו לאמור לעיל - כולל בפסיקת הוצאות משפט, ככל שיגיע למסקנה כי הערעור או חלקו אינם הולמים את הדין ודינם דחיה.

כך או אחרת, הרי שההלכה הפסוקה מחייבת את המפרקים, בשלב זה, לשמור בקופתם סכומים שדי בהם כדי לשלם לעו"ד שוב אם יזכה בערעורו; זאת, חרף כל אי הנחת שמעוררת התנהלותו לאורך כל משכו של ציר הזמן.

משהגענו לכאן, לא נותר אלא ליתן את הדעת לטענתו של המבקש, החולקת על עמדת המפרקים בדבר דרך המימוש הראויה.

אין ספק כי מקום בו בעלי המניות של חברה שאינה חדלת פרעון (אך מצויה בפירוק בפיקוח בית המשפט מטעמים אחרים), דורשים דרך פעולה מסויימת, ספק אם יוכלו המפרקים לאורך לפעול בניגוד לכך, בכל האמור בהליכי ודרכי חלוקת נכסים.
אלא מאי? בנסיבות המקרה הרי שהמבקש, במלוא הכבוד הראוי, הינו בעל 6% בלבד מן המניות, ואילו לצד המפרקים פועלת ועדת ביקורת, אשר תפקידה לכאורה הינו לייצג את בעלי המניות והאינטרסים שלהם. יוצא, כי בכדי לנסות ולשכנע (או לאלץ) את המפרקים לנקוט בדרך מימוש אחרת מזו שנראית להם ראויה, על המבקש להתכבד ולשכנע תחילה את בעלי המניות האחרים - בין אם דרך ועדת הביקורת, ובין אם דרך כינוס אספת בעלי מניות (אשר בנסיבות הפירוק הנוכחי, דינה כדין אספת נושים); רק אם יוכל - בהליך כזה - למצוא רוב מובהק לעמדתו, יהיה מקום לעתור לבית המשפט בכדי לאלץ את המפרקים לאמץ את אותה דרך.
בנסיבות המקרה, המבקש לא נקט, לעת-עתה, באף אחד מצעדים אלו. נהפוך הוא; לטענת המפרקים, עמדתם שלהם היא המתואמת עם עמדת ועדת הביקורת. די בכך, למעשה, בכדי לדחות את הבקשה - גם אם בלב ולב, וחרף ההבנה למניעים ולמצוקה האמיתית העומדת בבסיסה.

מן הראוי, בנקודה זו, לדחות - ובזו הפעם אף על הסף - את הבקשה הנוספת והמאוחרת שמעלה המבקש בכל הנוגע להעברת המפרקים מתפקידם. במלוא הכבוד הראוי, הדחתו של מפרק אינה עניין של מה בכך, והיא דורשת לכל הפחות בקשה מפורטת ומנומקת - ובוודאי שלא מספר פסקאות לקוניות במסגרת כתב תשובה או כתב טענות מאוחר שלא מן המניין שצורף לבקשה שנושאה אחר.