1. בפני בקשה לצו ביניים למניעת הרחקת העותרת מן הארץ עד להכרעה בעתירה.
זאת, במסגרת עתירה בה מבוקש לבטל את החלטת המשיבה שלא להכיר בעותרת כפליטה ולהעניק לה מעמד של פליטה המבקשת מקלט בישראל, ושהמשיבה תבחן את החלטתה מחדש.
לטענת העותרת, בעלה נרצח על-ידי חברי כנופייה בעלת השתייכות פוליטית, ולאחר רצח בעלה איימו עליה חברי הכנופייה ומשכך, נשקפת לה סכנת חיים על רקע השתייכות פוליטית במידה ותחזור למולדתה.
כן טוענת העותרת כי החלטת המשיבה מיום 22.6.11 (
נספח יג לבקשה למתן צו ביניים) ניתנה תחת לחץ בלתי סביר, שכן בית הדין למשמורת קבע בהחלטתו מיום 12.6.11 כי על המשיבה ליתן החלטה תוך 10 ימים (
נספח יא לבקשה למתן צו ביניים).
2. יש לציין כי בעניין זה הוגשו בחודשים האחרונים מאות עתירות ובקשות על ידי עורכי דין שונים.
3. לסוגייה המועלית בעתירה לדיון יש הן פן משפטי, העולה וחוזר באותן עתירות ומעלה לדיון עניינים משפטיים שונים והן פן עובדתי, אישי, לגבי כל מקרה ומקרה ונסיבותיו.
4. כנגד עתירות ובקשות אלו, הגישה המדינה את תגובותיה לבקשה לצו הביניים ובמסגרתן היא עותרת גם לסילוק העתירות על הסף בהיעדר עילה, ובהיותה עתירת ובקשת סרק המהווה ניסיון להארכת השהות בישראל ממניעים כלכליים, תוך שימוש בבקשות לקבלת מקלט מדיני כפליט בלא כל עילה ממשית, במטרה לנסות ולהכשיר את השהות בישראל לתקופה נוספת לצורך המשך התפרנסות, ובלא שקיימת כל עילה על-פי האמנה או עילה אחרת לבטל את ההחלטה הסבירה שהתקבלה, כאשר החלטה זו היתה מתקבלת בכל מקרה, בין על-פי הנוהל הישן ובין על-פי הנוהל החדש, שאין כל מניעה להחלתו מיום פרסומו.
5. העתירות עוסקות בשאלות הקשורות לאמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) (להלן:
"האמנה"), והנוהלים שהוצאו בעניין זה.
6. כיוון שהוגשו מאות בקשות שעניינן דומה בחרתי ליתן החלטה כללית שתיתן מענה לפן המשפטי הנתקף בעתירות אלו ואח"כ לפנות ליישום הפן המשפטי על עובדות המקרה הספציפיות ובהתאם לכך להגיע לתוצאה בבקשה לצו הביניים/סילוק על הסף של העתירה.
רקע עובדתי
7. מדינת ישראל הצטרפה לאמנה בשנת 1951 וכן הצטרפה לפרוטוקול משנת 1967 אשר הסיר את מגבלת המועד שהיתה קבועה באמנה (שדובר על מי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל מאורעות שארעו לפני 1/1/51).
8. על פי האמור בסימן א', סעיף א(2) לאמנה מוגדר למעשה "
פליט" כמי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו
"בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור
;
או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקובע, והוא חסר אזרחות ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור".
9. על פי סימן לג לאמנה שכותרתו: "
איסור גירוש או החזרה",
"שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר (
"Refouler"
) פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת".
על פי הוראת האמנה, המקלט המוענק לפליט הינו מקלט זמני עד לשוך הסכנה ממנה נמלט או עד לישובו מרצון במדינת המקלט או במדינה שלישית בטוחה.
לכן, בשלב ראשון יש לבחון האם מדובר ב"פליט" על-פי האמנה. דהיינו, האם מתקיים "פחד מבוסס להיות נרדף" מאחד מהטעמים של: גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת ובמידה וכן יש לבחון את התקיימות שאר התנאים שבהגדרת "פליט", שעיקרן אי היכולת או אי הרצון להגנת מדינת אזרחותו של מבקש המקלט בגלל הפחד. במידה והתשובה לשאלה הראשונה היא שלא מדובר לכאורה ב"פליט", יש מקום עדיין לעבור לשלב השני ולבחון את השאלה, שגם בהנחה שלא מדובר ב"פליט", האם קיימת לאדם זה סכנת חיים אם יחזור למולדתו, וכן להתמודד עם שאלות נוספות.
10. כך, שאלה העולה לדיון הינה, האם אדם שנטען שהוא בסכנת חיים עקב עניינים פליליים (סכסוך פלילי) או כלכליים (כמו נושים מאיימים) או אישיים (איומי בן משפחה) או אחרים (כמו עניינים שבטיים ומסורתיים) וטוען למאויימות עקב כך, נכנס לגדר הגדרת "פליט" אם לאו, וגם במידה ולא, האם ניתן להרחיק מן הארץ אדם כזה והאם ניתן להרחיקו לאותה ארץ בה הוא מצוי בסכנת חיים או שמא לארץ אחרת או לפחות יש ליתן לו זמן, לצורך התארגנות ליציאה לארץ אחרת בה לא יהיה מאויים, או לצורך מציאת ארץ אחרת שתעניק לו מקלט מדיני.
11. עניין זה נדון בבג"צ 4702/94
אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843 (1995) (להלן: "
פס"ד אל טאיי"), שדן בעניין עתירה כנגד גירושם של אזרחי עיראק שנכנסו כמסתננים מגבול ירדן לארץ.
העותרים בעניין
אל טאיי טענו כי הם "פליטים" כמשמעות הדיבור באמנה וכי יש לאפשר להם לקבל מקלט זמני בישראל עד שתימצא מדינה אחרת שתסכים לקלטם, והמדינה טענה כי ספק אם הם פליטים שכן ספק אם עזבו את עיראק בשל רדיפות נגדם ושמחקירתם עולה כי הם עזבו את עיראק מסיבות כלכליות.
יחד עם זאת, היה מקובל על המדינה כי אין לגרש את העותרים למדינה שבה יהיו חייהם או חירותם נתונים בסכנה, אלא לגרשם למדינה שבה לא נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם.