החלטה בתיק עת"מ 2541-08

ביום 12.2.12 ניתן פסק הדין בעתירה.

ביום 2.9.12 הגישה המבקשת בקשה לכפיית ציות לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בטענה כי

המשיבה אינה מקיימת את הוראות פסק הדין קרי לא מעבירה לידי המבקשת אומדן עלויות פיתוח

מפורט ולא חותמת עם המבקשת הסכם פיתוח (להלן: " בקשת הביזיון").

ביום 2.1.13 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת הביזיון אשר בסופו ביקשו הצדדים מבית המשפט

אורכה בת 30 יום על מנת להידבר ביניהם ולנסות להגיע להסכמות.

בין לבין, ביום 30.1.13 ניתנה החלטת בית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המשיבה

(עע"ם 2358/12), לאחר שבית משפט זה דחה את בקשתה, ושם נקבע, בין היתר, כי : " יתר על כן,

דומה כי יש להביא בחשבון את התנהלות המבקשת מאז מתן פסק הדין של בית המשפט קמא. על-פניו נראה כי המבקשת אכן עשתה דין לעצמה במשך חודשים ארוכים ונמנעה מלבצע את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בסברה כי ביצוע פסק הדין יסב לה מכה כלכלית אנושה. דומני כי גישה זו חותרת תחת הבסיס לקיומו של שלטון החוק, וגם מסיבה זו אין להיעתר לבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע".

ביום 13.2.13 הגישו הצדדים לבית המשפט הודעה משותפת לפיה הם פועלים לגיבוש נוסח מוסכם של הסכם פיתוח. עוד ציינו הצדדים בסעיף 2 להודעה כי: " בשלב זה הועבר למבקשת אומדן מפורט של עבודות הפיתוח וכן טיוטת הסכם פיתוח שנערכה בהתאם לנוסח דומה שנחתם עם בעלי מגרשים במתחם...". לפיכך ביקשו הצדדים אורכה נוספת להשלמת המו"מ, ובית המשפט נעתר לבקשה.

ביום 13.3.13 הגישה המשיבה לבית המשפט הודעה מעדכנת לפיה ביום 3.2.13 העבירה המשיבה למבקשת אומדן עלויות פיתוח מפורט ומבוסס המשתרע על פני מאות עמודים וכמו כן ביום 24.1.13 העבירה המשיבה למבקשת הסכם פיתוח במסגרתו נקבעה תמורה המבוססת על חוקי העזר שהיו קיימים ותקפים נכון למועד בו חתמה המשיבה את הסכם הפיתוח הראשון במתחם, בהתאם למה שנקבע בפסק הדין. ואולם, המבקשת מנסה ללחוץ על המועצה להפחית את התעריפים שלא כדין.

לאור העובדה שלטענתה ביצעה המשיבה את כל התחייבויותיה כפי שנקבעו בפסק הדין, הרי שיש לדחות את בקשת הביזיון שמטרתה אכיפת פסק הדין.

במקביל ובאותו יום הגישה המבקשת הודעת עדכון מטעמה לפיה חרף המגעים שהתקיימו בין הצדדים, לא הגיעו הצדדים לנוסח סופי של הסכם פיתוח ולפיכך מתבקש בית המשפט ליתן החלטה בבקשת הביזיון.

בתגובה להודעת העדכון של המשיבה טענה המבקשת ביום 18.3.13 כי בהתאם לפסק הדין, התמורה בגין עבודות הפיתוח צריכה להתבצע על פי "עקרון ההשתתפות" קרי שיפוי הרשות בגין העלויות אשר שולמו על ידה בפועל, כפי שהיה נהוג בחוקי העזר בעבר, ולא על-פי "שיטת ההיטל" הנוהגת בחוקי העזר הקיימים המבוססת על חישוב עלויות צפויות. לפיכך, לא הגיעו הצדדים להסכמות אשר יאפשרו את חתימתם על הסכם הפיתוח.

בתגובתה להודעה זו מיום 18.3.13 טוענת המשיבה כי המבקשת מעלה טענות כנגד אופן חישוב התשלומים שעליה לשאת בהם על-פי חוקי העזר הישנים של המועצה. אין מדובר בטענות שמקומן בהליכי ביזיון כי אם בחילוקי דעות פרשניים לעניין חוקי העזר והתחשיבים הנובעים מהם. המשיבה עמדה בכל התחייבויותיה בהתאם לפסק הדין ולפיכך יש לדחות את בקשת הביזיון.

החלטה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה על צרופותיהן, ולאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בפסק הדין שניתן ביום 12.2.12 נקבע כי " העתירה מתקבלת במובן זה שעל המשיבה להפעיל סמכותה ולפעול לביצוע עבודות פיתוח והקמת תשתיות ציבוריות במתחם "רמת אמיר" שבתחום שיפוטה בהקדם האפשרי, ובהתאם עליה לחתום לאלתר על הסכם פיתוח עם העותרת. המשיבה תציג בפני העותרת אומדן עלויות פיתוח מפורט ומבוסס. היטלי הפיתוח ייגבו מהעותרת בהתאם לחוקי העזר שהיו קיימים ותקפים נכון למועד בו חתמה עם מי מהיזמים את הסכם הפיתוח הראשון כדוגמת ההסכם שצורף לסיכומי העותרת".

אכן, במועד הגשת הבקשה לא מילאה המשיבה אחר הוראות פסק הדין והמתינה להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט העליון במסגרת הגשת ערעור על פסק הדין (עע"ם 2358/12).