בפני בקשה לצו ביניים שעניינו בסעד של צו מניעה זמני, שימנע מהמשיבה 1 להמשיך ולנקוט כנגד המבקשת הליך גביה מנהלי, וזו עד לבירורה הסופי של העתירה שהוגשה על ידי המבקשת.
רכב עירון בע"מ, הינה חברה פרטית המנהלת מוסך וסוכנות מכוניות באזור התעשייה באקה אלגרביה, שנמצא בתחום שיפוטה של המשיבה 1 (להלן: "
המבקשת").
המשיבה 1, עיריית באקה אלגרביה-ג'ת, הינה רשות מקומית (להלן: "
המשיבה"); והמשיב 2 הינו מנהל הארנונה בעירייה.
עיקר העתירה, והצו הזמני המתבקש בגדרה, הינו מניעת המשיבה מנקיטה בהליכי גבייה מנהליים כנגד המבקשת, וזאת בגין חוב ארנונה ומים שבהתאם לנטען הצטברו לחובתה של המבקשת על פני ציר הזמן שמשנת 2001 עד לשנת 2011, והגיעו לסך כולל של 944,363 ש"ח.
טענתה העיקרית של המבקשת הינה כי אין היא חייבת כל תשלום למשיבה, משחלק מחובות העבר שלה, והמתייחסים לתקופה שבין 2001-2005 הוסדרו עם המשיבה במסגרת הסכם פשרה, לחלופין כי חובות העבר שמתקופה 2001-2004 התיישנו, לחלופי חילופין כי עקב התנהלות המשיבה היא הפסידה האפשרות להסדיר חוב זה במסגרת מבצע המקנה לה 50% הנחה, וכן כי שאר החובות שולמו באופן שוטף. נטען כי לנוכח האמור הליך הגביה המנהלי נעשה בניגוד לדין והשימוש בו בלתי סביר. מאידך טענה המשיבה, כי הסכם הפשרה הנטען לא היה ולא נברא, לחלופין כי איננו חוקי ואין הוא מחייבה, כך גם כי החוב לא התיישן משהמבקשת הודתה בקיומו והתחייבה לשלמו, כמו כן כי לא נפל פגם בהליך הגביה המנהלי.
לאחר עיון בטענות הצדדים המפורטים, ובחינת סיכויי הצלחת העתירה, מצאתי לנכון לקבל הבקשה לסעד זמני בתנאים שיפורטו. זאת בהתחשב במאזן הנוחות, והנזק שיכול להיגרם למבקשת במידה ולא יינתן צו מעין זה. אם כי אבהיר כבר עתה, כי על פניו לא נפל פגם בהליך הגביה המנהלי שננקט על-ידי המשיבה, וסיכויי העתירה להתקבל הינם נמוכים.
המבקשת טענה, במסגרת עתירתה והבקשה לצו זמני, כי החוב הנדרש לתשלום הינו חוב שנוצר לפני יום 31.12.05, וכי חוב זה הוסדר במסגרת הסכם פשרה מיום 15.9.05 (ראו נספח ב' לבקשה, להלן: "
ההסכם"). עוד צוין ובתגובה לטענת המשיבה בדבר טיב ההסכם, כי הסכם זה הינו הסכם חוקי. שכן הסכם זה, נערך עם מנהל הארנונה, שהוא האישיות המוסמכת לגבות כספים מהנישומים. עוד הוסף על ידי העותרת בתגובה לטענת המשיבה, כי ההסכם לא הופר כלל, שכן הצ'קים שנמסרו למשיבה נפרעו ולא ידוע על צ'קים שחזרו.
מעבר לכך נטען, כי המשיבה מנועה מלחייב המבקשת לשלם בגין חוב זה, שכן חוב זה התיישן. כך ובהתאם להסכם, שולמו כל חובות המבקשת עד לשנת 2004, על כן ומשעברו מעל ל-7 שנים מיום היווצרות החוב, אזי שחוב זה התיישן, ולא ניתן לדרוש תשלומו. בעניין זה נטען בנוסף על ידי המבקשת, כי היא לא הודתה בקיומו של החוב, מכאן כי לא ניתן לדחות על הסף את טענת ההתיישנות.
עוד טענה המבקשת, כי התנהלות המשיבה, מנעה ממנה להסדיר חובה בזמן שהוכרז על-ידי משרד הפנים מבצע מסים המזכה בהנחה בשיעור של 50%, והמוענק למשלמי המס במידה וישלמו חובם באותה תקופה.
מעבר לאלו, המבקשת טענה כי הסדירה כל חובותיה המתייחסים לתקופה שלאחר סוף שנת 2005 עד עתה, באופן שוטף.
בסיכומו של דבר נטען כי החוב שהתייחס לתקופה שעד סוף שנת 2005, הוסדר במסגרת ההסכם, לחלופין כי החוב עד שנת 2004 התיישן, לחלופי חילופין כי התנהלות המשיבה מנעה מהמבקשת ליהנות מהנחה בשיעור של 50% שהוצעה במסגרת המבצע מטעם משרד הפנים. וכי בשאר השנים המשיכה המבקשת לשלם חובה באופן שוטף.
מעבר לכך הודגש על ידי המבקשת, כי התנהלות המשיבה התאפיינה בעמימות רבה, ודרישותיה לתשלום חוב לא היה מפורט, דבר שמנע בעד המבקשת לדעת מה מקור החוב בו היא חייבת.
לנוכח האמור, טענה המבקשת/העותרת כי אינה חייבת כספים למשיבה, ומשכך כי הליך הגביה המנהלי בו נוקטת המשיבה לגביית סך כולל של 944,363 ש"ח, בגין חיובי ארנונה נעשה שלא כדין ובאופן בלתי סביר. נטען גם כי המשיבה לא סיפקה לעותרת פירוט למקור החוב, דבר שעליו למנוע מידי המשיבה לנקוט כנגדה הליך גבייה מנהלי. כמו כן כי הליכי גביה מנהלי הינו הליך דרסטי וקיצוני בהשלכותיו וכן כי הינו החריג, עת שהכלל הוא כי על העירייה להגיש תביעה אזרחית כספית לבירור ויישוב המחלוקת בדבר טיב החוב וגובהו, וכן שהליך הגביה יבוצע על-ידי לשכת ההוצאה לפועל.
בהתחשב בטענותיה אלו של המבקשת, נדרש צו מניעה זמני כדי שהעסק המנוהל על ידה לא ייסגר ובעקבות כך יקרוס, וזאת עד להכרעה בעתירה שהוגשה.
המשיבים, ביקשו לדחות הבקשה לצו זמני, וכן העתירה המנהלית. במסגרת טענותיהם המקדמיות, נטען כי העתירה מופנית כנגד אישיות משפטית שחלפה מהעולם, שכן האישיות המשפטית הפועלת עתה בשטח, הינה עיריית באקה-ג'ת ולא עיריית באקה אלגרביה כמצוין בכתב העירייה. כך גם נטען כי אין לביהמ"ש לעניינים מנהליים סמכות עניינית לדון בעתירה שכן המדובר בעתירה המופנית כנגד ההסכם משנת 2005, ומשכך המדובר בתביעה כספית שעליה להיות נדונה במסגרת טריבונל אזרחי. המשיבה טענה בנוסף לשיהוי בהעלאת טענת העותרת לתקפות ההסכם, שכן כבר במחצית השנייה של 2006, התנגדה הוועדה הממונה להסכם ודחתה תוקפו. מכאן שבחלוף למעלה מחמש שנים מאז נוצרה העילה לכאורה להגשתה, ועת שהמבקשת לא עושה כלום לצורך השגתה על הליכי הגביה שהתייחסו לתקופה טרם 2005, הרי שחל שיהוי בהעלאת הטענה עתה. עוד נטען על ידי המשיבים, כי עתירת המבקשת לוקה בחוסר ניקיון כפיים, שכן המבקשת החסירה מספר עובדות מהותיות שיש בהן השלכה ישירה על העניין: כך העתירה אינה מפרטת עם מי הושג ההסכם הנטען; כי המבקשת הציגה באופן מגמתי את המו"מ שנוהל עם עו"ד ותד, שכן עו"ד ותד יצג אחרים באותו מו"מ ולא המבקשת; המבקשת לא ציינה כי היא קיבלה מספר של התראות טרם הנקיטה בהליך הגביה המנהלי, ולאחר שקוימו מספר ישיבות עם מנהל הגביה.
לגופו של עניין, נטען כי הסכם הפשרה הנטען אינו יכול לחייב המשיבה, משאין הוכחה לקיומו של ההסכם, לא הוצג ההסכם המקורי, כך גם לא פורט עם מי הוא נערך. מעבר לכך נטען כי גם אם קיים הסכם כזה, הרי שהוא אינו חוקי, שכן ההסכם לא אושר בהתאם למתבקש בחוק, על ידי מורשי חתימה מטעם העירייה (גזבר ויו"ר העירייה) וע"י החשב המלווה מטעם משרד הפנים, וזאת בהתאם לסעיפים 196 ו-203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "
הפקודה"). מה עוד, שלעיריית באקה-ג'ת, מונה חשב מלווה, שבהתאם לסעיף 142ג(א)(1) לפקודה הינו הסמכות היחידה שיכולה לאשר הסכם כזה, אם כי החשב המלווה הביע עמדתו לפיה הכחיש כי נעשה הסכם כזה ואם הוא נעשה אזי הדבר נעשה בלי דעתו ואישורו. כמו כן נטען, כי הסכם זה אינו מחייב, שכן המדובר בהסכם על תנאי, שהתנאי בו לא התקיים. הובהר כי הסכם מסוג זה היה מותנה באישור מליאת העירייה, ובהמשך בקבלת אישור שר הפנים והאוצר לשינוי חריג זה, הכול בכפוף לקיום הליך מחיקת חובות על-פי דין, וזאת כאמור בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/2001 וסעיפים 339-338 לפקודה. המשיבה הוסיפה וטענה בעניין זה, כי ההסכם הינו פעולה חריגה שלא אושרה מראש על ידי שר הפנים והאוצר, דבר המביא לבטלות ההסכם. כך גם כי הינו נוגד תקנות הציבור, ולוקה באי סבירות.
מעבר לאלו, נטען כי ההסכם הופר על-ידי המבקשת עצמה, שכן המבקשת התחייבה לשלם סך של 150,000 ש"ח, באמצעות 15 צ'קים שווים, אם כי 3 מאותם 15 צ'קים חזרו ולא כובדו. משכך הרי שההסכם הופר על-ידי המבקשת עצמה.
עוד הודגש על-ידי המשיבה כי החוב לא התיישן. כך ככל שהחוב מתייחס לשנת 2005, הרי שטרם חלף פרק זמן העולה על שבע שנים. באשר ליתרת החוב שעד לתקופה 31.12.04, החוב לא התישן, שכן בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, נפסק מרוץ ההתיישנות, מקום בו הודה הנתבע בקיומה של זכות. כך המבקשת שילמה במשך השנים, תשלומים על חשבון אותם חשבונות המתייחסים לתקופה טרם 2005, כי במשך השנים ננקטו כנגד המבקשת הליכי גביה, בגין אותם חובות. כמו כן כי במהלך כל הפגישות שקיימה המבקשת עם המשיבה, המבקשת לא חלקה על סכום ופרטי החוב.
ככל שהדברים מתייחסים להנחה בתשלום שהובטחה במסגרת מבצע שר הפנים, נטען, כי המשיבה לא מנעה מהמבקשת לשלם חובותיה במסגרת המבצע, ושהמבקשת הייתה יכולה לנצל מבצע זה.