החלטה בתיק ע"פ 4327/12 - א'

           לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים ר' לורך, צ' דותןו-ע' וינברג-נוטוביץ) בתפ"ח 46778-02-11 מיום 2.5.2012, זאת עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש המופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין.

העובדות לפי כתב האישום

1.        המבקש הוא סבה של מ.ב ילידת 1979 (להלן: המתלוננת). בין השנים 1991-1987 התגוררו המתלוננת ומשפחתה בדירה הצמודה לדירתו של המבקש והוא נהג להשגיח על המתלוננת כאשר הוריה שהו מחוץ לבית. באותן השנים, במספר הזדמנויות רב, נהג המבקש להיכנס לחדרה של המתלוננת בעודה ישנה, ללטף את פניה ואת גופה, להוריד את מכנסיה, לגעת באיבר מינה ולהחדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה. בעת שביצע את מעשיו סימן המבקש למתלוננת בתנועת ידו לבל תפצה את פיה.

2.        בגין מעשים אלה הואשם המבקש באינוס קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה (ביחס לשנים 1990-1988) (ריבוי עבירות) לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות סעיף 345 (א)(3) לחוק העונשין כנוסחו בתיקון 22 התשמ"ח-1988; תקיפה מינית באדם שטרם מלאו לו שש עשרה (ביחס לשנים 1990-1988) (ריבוי עבירות) לפי סעיף 348 (ב) לחוק העונשין כנוסחו בתיקון 22 התשמ"ח-1988; אינוס בן משפחה מתחת לגיל ארבע עשרה (ביחס לשנים 1991-1990) (ריבוי עבירות) לפי סעיף 351 (א) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345 (א) (3) כנוסחו בתיקון 30 התש"ן-1990; מעשה מגונה בבן משפחה מתחת לגיל ארבע עשרה (ביחס לשנים 1991-1990) (ריבוי עבירות) לפי סעיף 351 (ג) (1) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 348 (א) בצירוף סעיף 345 (א)(3) לחוק העונשין כנוסחו בתיקון 30 התש"ן-1990.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

3.        ביום 26.1.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום והרשיע אותו בביצוע העבירות בתקופה שבין 31.3.1988 ל-1991, שכן על המעשים שקדמו לתקופה זו חלה התיישנות.

4.        בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת היא אמינה ביותר ומאפשרת לקבוע ממצאים מעל לספק סביר, וזאת לאחר שהזהיר עצמו כי העדות נוגעת לאירועים שאירעו לפני למעלה מ-19 שנים. בית המשפט ציין בהקשר זה כי התרשם כי המתלוננת תיארה חוויות שחוותה באופן אותנטי ומדויק ולא ניסתה להשחיר את דמותו של המבקש מעבר לתיאור מעשיו. המתלוננת תיארה בעדותה מסכת ארוכה של מעשים שביצע בה המבקש והדגישה את בטחונה הרב כי הם אכן התרחשו. בית המשפט התייחס לאופן בו תיארה המתלוננת את תגובתה למעשיו של המבקש, במסגרתה חשה "התנתקות" מגופה בעת המעשים ובמקביל המשיכה לתפקד באופן רגיל כלפי חוץ וחששה מחשיפת המעשים, וקבע כי מדובר בתופעות המוכרות בקרב קורבנות עבירות מין במשפחה. בית המשפט בחן את טענת המבקש לפיה המתלוננת "שינתה חזית" בעדותה לעומת גרסתה במשטרה, וקבע כי גרעין הגרסה זהה ואין מדובר בשינויים מהותיים או בכאלו שאינם מוסברים נוכח הזמן שחלף ואופי העבירות. בית המשפט קבע כי המתלוננת זכרה את האירועים בזמן אמת, אך זיכרונה היה מושהה ולא רציף. כן קבע בית המשפט כי המתלוננת סיפרה על המעשים בזמן אמת לקרובת משפחתה ל' וכי חשפה את המעשים בפני הוריה כשהייתה בת 19 (כ-12 שנים לפני שהגישה תלונה למשטרה שהובילה להגשת כתב האישום נגד המבקש).

5.        בית המשפט ציין כי המתלוננת הגישה את תלונתה למשטרה לאחר שמלאו לה 28 שנים ולאחר שחלפו למעלה מעשר שנים ממועד התרחשות העבירות, ולכן לפי הוראת סעיף 354 (א)(1) לחוק העונשין אין להרשיע את המבקש אלא אם יתווסף לעדות המתלוננת דבר לחיזוקה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי לעדות המתלוננת נמצאו חיזוקים רבים, אשר כל אחד מהם הוא בעל משקל ובוודאי בהצטברות כולם נוצר משקל משמעותי המחזק את עדות המתלוננת ביחס לנקודות מהותיות שבמחלוקת בין הצדדים. כך, העידו ארבע עדות (ל', ה"ד, ה"ט ו-ס') אודות מעשים דומים שעשה בהן המבקש והתיישנו. בית המשפט קבע כי מדובר בעדות מהימנות שתיארו בכאב ובסערת רגשות את המעשים שבוצעו בהן וכי הדמיון בין מעשי המבקש בהן לבין המעשים מושא כתב האישום הוא רב ביותר. בית המשפט ציין גם כי ארבעת העדות לא תיאמו ביניהן את העדות וכי לאף אחת מהן אין מניע לטפול אשמה על המבקש. בית המשפט קבע עוד כי על אף שהמתלוננת שוחחה עם חלק מהעדות האמורות לפני שהעידו במשטרה, אין בכך כדי לפגוע במהימנות עדותן. בית המשפט התייחס לעדותה של ל', בת דודתה של המתלוננת, שסיפרה על אירוע אחד שהתרחש כאשר הייתה בין הגילאים 9-6 ובו נגע המבקש באיבר מינה והחדיר לתוכו אצבעות. ל' סיפרה גם כי המתלוננת חשפה בפניה את מעשיו של המבקש בזמן אמת; לעדותה של ה"ד, שהתארחה בביתה של המתלוננת וישנה עמה בחופשות, ותיארה שלושה אירועים בהם פגע בה המבקש מינית, כאשר באחד מהם החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה בעודה ישנה לצד המתלוננת; לעדותה של ה"ט, בתו הצעירה של המבקש, שסיפרה כי לאחר שאמה של המתלוננת חשפה לפניה את מעשי המבקש במתלוננת נזכרה במעשים דומים אותם ביצע בה המבקש בילדותה. לבית המשפט הוגשו בהסכמה קטעים מיומנה של ה"ט (להלן: היומן), כאשר באחד מהם, אותו כתבה כאשר המתלוננת הייתה כבת עשר, תיארה ה"ט קונפליקט בין הנאמנות לאביה שהוגדר על ידה כ"חולה נפש" לבין הרצון להגן על אחייניותיה הקטנות; בית המשפט התייחס גם לעדותה של ס', בת דודתה של המתלוננת המבוגרת ממנה בכתשע שנים שתיארה אירוע בו נכנס המבקש לחדרה בלילה ונגע בירכה ואירוע נוסף בו נכנס המבקש לחדר בו ישנה ה"ט ובתגובה היא כיסתה עצמה בשמיכה והסתובבה לקיר "כדי לא לראות שום דבר".

           בית המשפט התייחס עוד לעדותה של ע', בת דודתה של המתלוננת המבוגרת ממנה בכשנה, שתיארה אירוע בו בהיותה בת תשע או עשר התעוררה לפנות בוקר וראתה את המבקש יושב על מיטתה של המתלוננת ונוגע בפלג גופה העליון כאשר גופייתה מופשלת למחצה. כן התייחס בית המשפט למצבה הנפשי של המתלוננת בעת שחשפה את מעשיו של המבקש, עת הייתה נסערת באופן יוצא דופן. בית המשפט התייחס בהקשר זה גם לעדותה של נורית לביא, פסיכולוגית עמה הייתה בקשר טיפולי במשך שנה, שזיהתה אצל המתלוננת סימפטומים אופייניים לקורבן גילוי עריות. גם המומחה מטעם המשיבה, פרופ' זומר, קבע כי התסמינים שמתארת המתלוננת מתאימים ל"טראומטיזציה כרונית". בהתייחס לכל האמור קבע אם כן בית המשפט כי קיימות ראיות חיזוק רבות, עצמאיות ומשמעותיות.

6.        בית המשפט קבע עוד כי גרסתו של המבקש שהכחיש את המעשים שיוחסו לו היא לא אמינה, פתלתלה ומשתנה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי המבקש שיקר בעדותו בבית המשפט ובחקירותיו במשטרה ביחס לפרטים מהותיים ומסר גרסאות משתנות ביחס לאירועים אחרים. כן קבע בית המשפט כי המבקש כבש את גרסתו בנקודה מהותית עד לחקירתו הנגדית, בניסיון להקדים את המעשים המיוחסים לו כך שתחול עליהם התיישנות. בית המשפט ציין כי התנהגותו של המבקש לאורך השנים מאז שנחשפה הפרשה היא התנהגות מפלילה המלמדת על תחושה וידיעה אודות אשמתו. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא רק שעדותו של המבקש לא מקימה ספק סביר בנוגע לעבירות שיוחסו לו, אלא שהיא מהווה כשלעצמה נדבך נוסף בתשתית הראייתית להוכחת אשמתו.

7.        בית המשפט ציין כי משפחתה של המתלוננת גרה תחילה בבית קטן (להלן: הבית הקטן) הצמוד לביתו הגדול יותר של המבקש (להלן: הבית הגדול) וכי במועד כלשהו נערכה החלפה במקום המגורים, ומשפחת המתלוננת עברה לגור בבית הגדול, וזאת לאחר שמצבה הבריאותי של אשתו המנוחה התדרדר והיא נזקקה לכסא גלגלים. לשאלת המועד בו החלפה זו התרחשה יש חשיבות לקביעת המועד בו התרחשו מעשיו של המבקש ומכאן גם להכרעה בשאלת ההתיישנות, שכן המתלוננת סיפרה שמעשיו של המבקש נעשו כאשר גרה בבית הגדול. המשיבה גרסה כי החלפת הבתים נעשתה בשנת 1986, בעוד המבקש טען כי הדבר נעשה כבר בשנת 1984. בית המשפט קבע בהתייחס לכך כי גרסתו של המבקש היא כבושה ושקרית וכי הוצגו ראיות למכביר לכך שההחלפה נעשתה בשנת 1986, וביניהן, בין היתר, קטע מהיומן בו כתבה בזמן אמת ה"ט כי עברה לבית הקטן ביום 13.10.1986 ומכאן שזהו המועד בו נעשתה ההחלפה. בית המשפט דחה גם את טענות המבקש לפיה הוא נהג לעלות לחדרה של המתלוננת רק כאשר בכתה וליטף אותה כדי להרגיע אותה וציין כי התקשה להציע הסבר או מניע לתלונת המתלוננת ולעדויות שאר העדות שתמכו בגרסתה. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי נשלל כל מניע כספי כבסיס לתלונה. נוכח כל זאת הרשיע כאמור בית המשפט את המבקש.

8.        ביום 2.5.2012 ניתן גזר הדין בעניינו של המבקש. בית המשפט ציין לקולא את גילו של המבקש שהוא כבן 83; את עברו הנקי; ואת העובדה שהוא נדרש כיום לתת את הדין על מעשים שבוצעו לפני למעלה מעשרים שנה. בית המשפט נתן משקל גם לכך שבעקבות חשיפת הפרשה הוחרם המבקש בידי בנותיו ונכדיו. מנגד ציין בית המשפט כי הפסיקה קבעה שיש להחמיר בעונשם של מבצעי עבירות מין בקטינים, במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין במשפחה. בית המשפט קבע כי בעניינו של המבקש אין מקום לחרוג מהעונש המזערי שנקבע לצד העבירות בהן הורשע (וזאת לפי מצוות סעיף 355 לחוק העונשין), קרי חמש שנות מאסר, וכי אלמלא נסיבותיו המיוחדות ובראשן גילו, היה נגזר עליו עונש חמור יותר. נוכח כל זאת השית בית המשפט על המבקש שבע שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת מין מסוג פשע; ופיצוי למתלוננת בסך של 50,000 ש"ח.

9.        בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש לעכב את ביצוע גזר דינו לצורך הגשת ערעור, אך עיכב את ביצוע עונש המאסר בפועל עד ליום 20.5.2012 לצורך התארגנות.

ההליך בפני בית משפט זה וערעורו של המבקש

10.      המבקש הגיש לבית משפט זה בקשה (ע"פ 3619/12) לדחיית ביצוע עונש המאסר שהושת עליו עד לתום התקופה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז. ביום 14.5.2012 הורתה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, בהסכמת הצדדים, על עיכוב ביצועו של עונש המאסר שהושת על המבקש עד שתתקבל הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש, וזאת ככל שתוגש הודעת ערעור מפורטת עד ליום 31.5.2012 ועמה תוגש בקשה לעיכוב ביצוע.

11.      ביום 31.5.2012 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על הרשעתו ולחלופין על חומרת העונש שנגזר עליו. בתמצית יאמר כי טענותיו העיקריות של המבקש הן כי המעשים המיוחסים לו התיישנו, שכן המתלוננת לא ידעה לנקוב בזמן המדוייק בהם נעשו ואין כל ראיה לעניין זה. המבקש מציין כי על פי כתב האישום, נעשו המעשים בשנים 1991-1987, אך בית המשפט המחוזי קבע כי כל המעשים שנעשו לפני יום 31.3.1988 (להלן: היום הקובע) התיישנו, ולכן יש להניח לטובתו כי המעשים נעשו לפני היום הקבוע ומכאן שהתיישנו. בהקשר זה טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי החלפת הבתים נעשתה בשנת 1986. המבקש טוען עוד כי עדויות ארבע העדות שסיפרו על מעשים דומים לאלו מושא כתב האישום שעשה בהן המערער אינן קבילות, כיוון שעדויות על מעשים דומים נועדו להוכיח את הכוונה הפלילית כאשר המעשה הפלילי אינו שנוי במחלוקת, בעוד המבקש מכחיש כי ביצע את המעשים עצמם; כי עדותה של המתלוננת נשענת על זיכרון מודחק ולמעשה על חלום; כי המתלוננת זוכרת למעשה רק מעשה אחד שעשה בה המבקש, למרות שהורשע בביצוע מעשים רבים; כי עדותה של ע' אינה יכולה להוות חיזוק לגרסת המתלוננת כיוון שהמעשה שלטענתה ראתה את המבקש מבצע אינו דומה למעשים אותם מתארת המתלוננת; כי מצבה הנפשי של המתלוננת אינו יכול להוות חיזוק לגרסתה כיוון שאין חולק על כך שהיא מאמינה שהמעשים נעשו, אך לטענת המבקש מדובר בחלום בלבד; וכי חוות דעתו של פרופ' זומר אינה יכולה להוות חיזוק לגרסתה של המתלוננת כיוון שהוא מתעלם מעמדת אגודת הפסיכולוגים האמריקאית הגורסת כי אין בנמצא תסמינים אופייניים להתעללות מינית בילדים. המבקש טוען לחלופין כי העונש שנגזר עליו חמור בצורה קיצונית נוכח, בין השאר, גילו המבוגר, מצב בריאותו ופרק הזמן שחלף בין האירועים מושא כתב האישום לבין גזירת דינו.

נימוקי הבקשה שלפני

12.      המבקש - באמצעות בא כוחו, עו"ד יורם שפטל - טוען כי נימוקי הערעור מצביעים על משגים לכאורה בהרשעה, ויש בכך כדי להוות נימוק בר משקל כדי להיענות לבקשה לדחות את עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו. המבקש טוען בהקשר זה כי הערעור אותו הגיש הוא "כל כולו משפטי"; כי לא הוכח שהמעשים הנטענים בוצעו לפני היום הקובע; וכי העונש שהוטל עליו נובע מכך שהורשע בריבוי מעשים, למרות שקיומם של מעשים רבים כלל לא הוכח, ודי בכך כדי לאיין את הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען גם כי המשיבה הגישה מתוך היומן רק מספר עמודים, ובקשת באי כוחו דאז של המבקש לקבל את כל היומן נדחתה, ולכן יש להחיל את החזקה כי המידע ביומן עשוי היה לפעול לרעת המשיבה.

13.      המבקש מפנה להחלטה בע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.2011) (להלן: עניין קצב) שם הורה בית משפט זה על עיכוב ביצוע עונש מאסר של שבע שנים, וטוען כי פרק הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות בהן הורשע ועד שנגזר דינו ארוך פי שניים מפרק הזמן שחלף בין ביצוע העבירות לבין גזירת הדין בעניין קצב; וכי הוא מבוגר בהרבה מהמבקש בעניין קצב וכך גם מצב בריאותו גרוע בהרבה ממצב בריאותו של המבקש באותו עניין, ומכאן שגם בעניינו יש לעכב את ביצוע העונש. המבקש מציין כי היה משוחרר בערובה במשך כל תקופת המשפט, למעט תקופה בת כשלושה וחצי חודשים בה היה עצור בתחילת החקירה נגדו ובתקופה הראשונה שלאחר כתב האישום. המבקש מציין עוד כי מילא בקפידה את תנאי שחרורו והתייצב כנדרש ובמועד לכל הדיונים בבית המשפט המחוזי. המבקש מציין גם שהודעת הערעור שהוגשה בעניינו קצרה בהרבה מהודעת הערעור שהוגשה בעניין קצב ולכן ניתן יהיה להכריע בעניינו במהרה, וכי הוא מוכן שהערעור יישמע מהר ככל האפשר. כמו כן גורס המבקש כי יש לנהוג בחמלה ובהומניות כלפיו ולא לשלוח אותו למאסר בפועל בטרם יוכרע ערעורו. נוכח כל זאת עותר המבקש לכך שבית משפט זה יעכב את עונש המאסר שהושת עליו עד למתן פסק הדין בערעור שהוגש לבית משפט זה.