החלטה בתיק ע"ע 20116-10-11

השופטת לאה גליקסמן

1.         לפנינו בקשה לעיכוב מלא של ביצוע פסק דין של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מהא סמיר-עמאר ונציגי הציבור מר דהן פרוספר ומר ישראל סולומון; תע"א 1347-06) מיום 20.9.11. בפסק הדין נקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים בתקופה שבין 4/68 ועד ל- 5/05 ברצף (למעט 5 חודשי הפסקת פעילות המבקשת בשנת 1988), והמבקשת חויבה לשלם למשיב פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות בקשר לתקופת עבודתו אצלה וסיומה בסכום כולל של 744,240 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית והוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח .

הרקע לבקשה:

2.         המבקשת הינה הבעלים, המחזיקה והמפעילה של מפעל לצמיגים באזור התעשייה בחדרה.

3.          בשנת 1988 נכנסה המבקשת לפירוק ופעילותה הופסקה למשך 5 חודשים. החל מחודש אוקטובר 1988 המבקשת נוהלה על ידי כונס נכסים ובשנת 1992 חזרה לפעילות מלאה.

4.          המשיב, יחד עם אדם אחר, ניהלו שותפות רשומה שהתנהלה כעוסק מורשה (להלן- השותפות), במסגרתה סיפקו למבקשת שירותי סבלות כנגד המצאת חשבונית. המשיב ושותפו עסקו בהעמסת מכולות צמיגים ליצוא ביחידת לוגיסטיקה ומחסנים הנמצאת באזור המכלה בצפון המפעל בחדרה. המשיב ביצע עבודה זו החל מחודש אפריל 1968 עד יום 31.5.05 (למעט 5 חודשים בהם הופסקה הפעילות במפעל, עקב כניסת המבקשת לפירוק).

5.          ביום 1.5.05 שלחה המבקשת מכתב שמוען הן לשותפות והן למשיב ולשותפו באופן אישי, ובו הודיעה להם על סיום ההתקשרות עימם.

6.          המשיב הגיש לבית הדין האזורי תביעה, בה עתר להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין המבקשת בתקופה משנת 1968 עד ליום 31.5.05, ולחילופין משנת 1992 עד יום 31.5.05, ולחיוב המבקשת בזכויות סוציאליות הנובעות ממעמדו כעובד המבקשת. לטענת המשיב, התקיימו סממנים רבים המוכיחים את מעמדו כעובד, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לאבחנה בין "עובד" לבין "קבלן עצמאי".

7.          מנגד טענה המבקשת כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין המשיב, משום שהמשיב סיפק לה שירותים קבלניים במסגרת השותפות שהקים יחד עם חברו, על בסיס חוזה קבלני בין השותפות לבין המבקשת. לחלופין טענה המבקשת כי עקב מעמדו כקבלן עצמאי שולמה למשיב תמורה גבוהה מהשכר שהיה משולם לו אילו הועסק כעובד. לפיכך, גם אם יקבע בית הדין שהמשיב זכאי לתשלום איזה מהזכויות שתבע, אזי עומדת לה הזכות לקזז מהסכום שייפסק תשלומים ביתר ששילמה לו עקב מעמדו כקבלן עצמאי.

8.          בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בעיקרה. בית הדין קבע כי בין המשיב למבקשת התקיימו יחסי עובד ומעביד בתקופה שמחודש אפריל 1968 עד חודש מאי 2005 ברצף, למעט 5 חודשי הפסקת פעילות בשנת 1988. בפסק דינו ניתח בית הדין האזורי את הסממנים והמבחנים הרלוונטיים לקביעת מעמדו של אדם כעובד שכיר לעומת קבלן עצמאי. בית הדין יישם את מבחן ההשתלבות, על שני חלקיו-החיובי והשלילי. אשר לפן החיובי, נקבע כי על פי העדויות שהובאו בפני בית הדין, הוכח הלכה למעשה כי המשיב השתלב במפעלה של המבקשת כחלק אינטגראלי ממנו ותיפקד כעובד לכל דבר ועניין. אשר לפן השלילי, קבע בית הדין כי מעדות המשיב הוכח כי אין המדובר בקבלן עצמאי שסיפק שירותים למפעל כגורם חיצוני, אלא במי שביצע באופן אישי את העבודה שהוטלה עליו על פי הוראות המבקשת ובמי שהעמיד את מלוא מרצו וכוח עבודתו לרשותה במסגרת התקשרות בלעדית, רצופה ורבת שנים עם המבקשת. בנוסף בחן בית הדין את קיומם של מבחני משנה שונים. לעניין מבחן "תכלית ההסכם" קבע בית הדין כי לא ניתן ליחס למשיב הסכמה למתכונת העסקה כעצמאי; הוכח שלא נחתם חוזה העסקה בכתב בין הצדדים; העניינים הנוגעים לעבודת המשיב סוכמו בעל פה; המשיב אשר אינו יודע קרוא וכתוב לא הבין את משמעות הדברים שנכתבו בטיוטת ההסכם; לא ניתן לייחס משקל מכריע להסכם בעל פה כנטען על ידי המבקשת, שכן הצדדים חלוקים באשר לתוכנו ומהותו והמשיב אינו מודע למשמעות הביטוי "העדר יחסי עובד מעביד" ואת השלכותיו על מעמדו וזכויותיו במבקשת. בהתייחס למבחן הפיקוח נקבע, כי התמונה המצטיירת ממכלול הראיות היא כי המשיב שימש בפועל כחבר בצוות העבודה של המבקשת, קיבל הוראות והנחיות מהאחראים שהציבה המבקשת במחלקה בה ביצע עבודתו, ואלו פיקחו עליו ועל עבודתו והוציאו דיווח יומי וחודשי. אמנם, למשיב שולמה התמורה כנגד חשבונית והוא היה רשום כעצמאי ברשויות המס, אולם הכלל הוא כי צורת תשלום תמורה באמצעות חשבונית אינו קובע  לעניין שאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד מעביד.

9.          בהתייחס לטענת המבקשת כי התמורה ששולמה למשיב גבוהה מהתמורה שהייתה משולמת לו כעובד שכיר, קבע בית הדין כי בהעדר נתונים מפורטים מטעם המבקשת לגבי השתכרותם של עובדים במעמדו וותקו של המשיב, לא ניתן לקבוע כי התמורה ששולמה לו חרגה באופן משמעותי מהתמורה ששולמה לעובד מן המניין הזהה במעמדו ובותקו של המשיב; הימנעות המבקשת מלהציג מסמכים וראיות, שאין חולק כי הן ברשותה ובשליטתה, לצורך הוכחת טענתה עומדת לחובתה ומחייבת את הפעלת הכלל לפיו הימנעות צד להביא ראיה שבשליטתו, באה מחשש שהצגת הראיה עלולה לפגוע בגרסתו. בעניין טענת המבקשת להשבה וקיזוז, הסתמך בית הדין על פסיקת בית דין זה וקבע כי בנסיבות המקרה לא הוכח קיומו של "סעיף גדרון" בהסכם ההתקשרות בין הצדדים אף לא בהסכם בעל פה; המבקשת היא זו שכפתה על המשיב ושותפו צורת העסקה של קבלן עצמאי; המבקשת לא טרחה להבהיר ולהוכיח מהו הפער המשמעותי בין התשלומים שקיבל המשיב כעצמאי לבין השכר שהיה מקבל כ"עובד" בעל ותק של 37 שנים במבקשת.  לאור האמור נקבע, כי אין הצדקה לחייב את המשיב לשלם דבר למבקשת ואין לקזז מהסכומים שיפסקו לזכותו כספים. כן נקבע כי שכרו הקובע לצורך חישוב זכויותיו כעובד הינו כנטען על ידו בסך 15,922 ש"ח (ברוטו).

10.        לאור קביעתו של בית הדין האזורי, כאמור, בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המבקשת לבין המשיב, חויבה המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות, כל זאת בסכום כולל של 744,240 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום ההתקשרות (31.5.2005). כמו כן,  חויבה המבקשת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח. תביעתו של המשיב לפיצוי בגין הפרת חוזה עבודה, הפרשות לקרן פנסיה ודמי חגים נדחו,  בשל העדר הוכחה.

             הבקשה וטענות הצדדים:

11.        על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית דין זה, ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה מיום 22.11.11 נעתר בית הדין האזורי לבקשה באופן חלקי ועיכב את ביצוע פסק הדין, כך שלמשיב ישולם 40% מערך סכום פסק הדין משוערך למועד התשלום בפועל, ואילו לגבי 60% הנותרים תפקיד המבקשת ערבות בנקאית, תוך 15 יום מיום ההחלטה.   מכאן בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין במלואו.     

12.        המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים; בית הדין האזורי שגה בקבלת הטענה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד לגבי קבלן עצמאי, שהתנהל ככזה תקופה ארוכה, העסיק עובדים וזכה לתמורה גבוהה של
כ-15,992 ש"ח בחודש; לפיכך, אין מדובר רק במחלוקת על היקף התשלום לו זכאי המשיב, אלא במחלוקת על זכאותו לתשלום כלשהו; בית הדין גם שגה בדחותו את טענתה החלופית של המבקשת, למקרה שיקבע כי מתקיימים יחסי עובד מעביד, כי יש לחשב את זכויות המשיב לפי שכר נמוך יותר כפי שהוכח בעדויות (משכורת של עובד סבל שמסתכמת ב-6000 ש"ח) בהתאם ל"הלכת גדרון"; לאור האמור, ולאור העובדה שפסק הדין ניתן זמן רב לאחר בירור הראיות, טוענת המבקשת קיים כי טובים הסיכויים להתערבות ערכאת הערעור בעניין קיומם של יחסי עובד ומעביד  ועצם הזכאות לסעד שנפסק ולא רק לשאלת שיעורו. 

             המבקשת מוסיפה וטוענת כי אם יתקבל הערעור ולא יעוכב ביצוע פסק הדין במלואו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בקשר לכך נטען כי למשיב אין יכולת השתכרות ותשלום הסכום ללא ערובה או בטוחה אחרת יותיר את המבקשת ללא יכולת לקבל את כספה חזרה אם יתקבל ערעורה. מנגד, למשיב לא ייגרם נזק משמעותי אם יעוכב פסק הדין עד להכרעה בערעור, בהתחשב בכך שהמבקשת הינה חברה ותיקה ואיתנה כלכלית ולא יהיה כל קושי להיפרע ממנה אם הערעור יידחה. לחילופין מבקשת המבקשת לאפשר לה להמציא ערבות בנקאית גם כנגד 40% הנותרים מהסכום הפסוק.

13.        המשיב מתנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענתו דין הבקשה להידחות על הסף שכן אינה נתמכת בתצהיר; סיכויי הערעור להתקבל נמוכים ביותר, שכן פסק הדין מנומק ומבוסס בעיקר על קביעות עובדתיות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן; המשיב הוכיח על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה כי מתקיימים יחסי עובד מעביד בינו לבין המבקשת, ובדין פסק בית הדין האזורי והכיר במשיב כעובד של המבקשת; פרט לאופן התשלום למשיב, המבקשת לא הצביעה ולו על הבדל יחיד בין עבודת המשיב לבין עבודתם של העובדים שעבדו בצוות יחד עם המשיב; טענת המבקשת כי שכרו של המשיב היה אמור להיקבע לפי שכר מינימום לעובד במעמדו במפעל - 6,000ש"ח -מטעה במכוון, שכן שכר זה הינו שכרו של עובד מתחיל ולא של אדם בעל ותק כשל המשיב; המבקשת לא הצביעה על כל נימוק מדוע קיים חשש כי לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיב אם תזכה בערעור. מנגד קיים חשש כבד כי לאור המצב הכלכלי בשווקי העולם יקרסו עסקי המבקשת והמשיב יעמוד בפני שוקת שבורה ולא יוכל לגבות את החוב הפסוק. לחלופין מבקש המשיב מבית דין זה לקבוע כי לפחות 80% מהסכום שנפסק ישולם לו, ולגבי יתרת הסכום הפסוק תפקיד המבקשת ערבות בנקאית בקופת בית הדין.

הכרעה: