החלטה בתיק ע"ח 23353-10-11

1.       בפניי שני עררים שהוגשו כנגד החלטת בית משפט השלום בחיפה (סגנית הנשיא כב' השופטת א' קנטור) מיום 2.10.2011 בתיקים צ"א 23997-09-11, צ"א 22888-08-11 ו- 41858-06-11. הערר האחד הוגש על ידי המדינה - אגף המכס ומע"מ המחלקה לתיקים מיוחדים (להלן: "המדינה") וזאת במסגרת תיק 23353-10-11. הערר האחר הוגש על ידי מי שהיו בבקשה המקורית בפני בית משפט קמא המשיבים 15, 22, 23,  25-27 ו- 29 וזאת בתיק 47649-10-11 (להלן: "המשיבים"). לצורך הנוחות ומניעת בלבול, צוינו כלל המשיבים לפי מספריהם בהחלטת בית משפט השלום. 

2.       החלטת בית משפט קמא התייחסה לשורה של צווים שניתנו במסגרת תיקי חקירה אותם מנהלת המדינה בנוגע לחשדות בדבר ביצוע עבירות מס, מרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות על חוק איסור הלבנת הון בהיקף של מאות מיליוני שקלים. בהתאם לחשדות, נעברו העבירות בהן מדובר, החל משנת 2000 ועד היום, כאשר המעורבים העיקריים הם המשיבים 1 - 3 והמשיבות 5-14. על פי החשד, ההון אותו צברו המשיבים הנ"ל כתוצאה מהעבירות המיוחסות להם, שימש אותם, בין היתר, לצבירת נכסים לרבות נכסי מקרקעין. הזכויות לגבי אותם מקרקעין נרשמו לעתים על שמם ולעתים על שמם של אחרים.

3.       בית משפט השלום הוציא לבקשת המדינה, במהלך ניהול החקירה, מספר צווים ובכללם צווי מניעה לביצוע פעולות בנכסים ובזכויות, צווים להקפאת חשבונות בנקאיים, צווי מניעה וצווי הקפאה לנכסי מקרקעין. אותם צווים נועדו, כך טענה המדינה, לשם השלמת החקירה כנגד החשודים, לשם תפיסת החפצים והזכויות והצגתם כראיות בבית המשפט היה ויוגש כתב אישום והן לצורך חילוט הרכוש בהיותו רכוש שנעברה בו עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.

4.       החלטת בית משפט קמא ניתנה במסגרת בקשה שהוגשה מטעם המדינה להארכת תוקפם של אותם צווים שניתנו זה מכבר. בית משפט ציין כי המעורבים העיקריים, להם מיוחסים עיקר החשדות, הם המשיבים 1-3 ו- 5-14 , הודיעו על הסכמתם למתן הצווים המבוקשים והגיעו להסכמות עם המדינה. אשר ליתר המשיבים ששטחו התנגדותם למתן הצווים, דן בית משפט בכל אחת מטענותיהם באופן מפורט, מקיף ומעמיק. איני רואה צורך לחזור על כלל הקביעות והממצאים אותם קבע בית משפט קמא בגדר החלטתו, ואתייחס רק לאותם חלקים הנוגעים לערר המונח בפניי.

5.       המשיבים טענו בפני בית משפט קמא כי הנם צדדים תמימים שאינם חלק מהעבירות המיוחסות לחשודים, ואינם חשודים בביצוען של אותן עבירות, ועל כן יש להתייחס אליהם באופן שונה מזה שבו יש להתייחס למעורבים העיקריים. המדינה מצדה טענה כי מדובר בחשדות להלבנת הון וכי החשודים פעלו לפי מצוות הלבנת הון קלאסית. לשם רכישת הנכסים הוקמו תאגידים, לכאורה נקיים מכל חשד, אליהם הוזרמו כספים אסורים שעורבבו עם רכוש נקי כאשר בחלק מהמקרים האנשים שהזרימו את שאר הרכוש הם אכן אנשים תמימים אך בחלק אחר של המקרים מדובר בכאלה המהווים חלק מהמזימה העבריינית. לשיטתה של המדינה החשודים ערבבו את רכושם עם רכוש לגיטימי על מנת לטשטש את מקור הכספים ולהרחיק את המעורבים העיקריים מכל חשד. לא בכדי אותם נכסים לא נרשמו על שם החשודים אלא על שם תאגידים חדשים שהוקמו. לדברי המדינה המלחמה בהלבנת הון נועדה בדיוק למצבים אלה, בהם עושים העבריינים שימוש במערכת הבנקאית, בתאגידים חדשים שהוקמו אד הוק ולעתים גם באנשים תמי לב.

6.       בית משפט קמא ציין כי הוא מקבל את הרציונל שעומד מאחורי טענות המדינה כפי שפורטו לעיל. יחד עם זאת, ראה להוסיף כי במסגרת הכרעתו בבקשת המדינה, ובבואו להחיל את העקרונות שנקבעו בפסיקה ביחס למידתיות בה יש לנקוט בעת הפעלת סמכות התפיסה, תילקח על ידו בחשבון העובדה שמדובר בצדדים שאינם המעורבים העיקריים. לפיכך, הוסיף בית המשפט כי יזהיר עצמו היטב בבואו לבחון את התשתית הראייתית אל מול הסעד המבוקש על ידי המדינה, ויבחן ראשית האם יש הצדקה על אותו בסיס ראייתי ליתן הצו המבוקש ושנית האם ניתן לנקוט באמצעי שפגיעתו בקניינם של המשיבים פוגעני פחות תוך שהוא משרת את התכלית לשמה נועד הצו. בהקשר זה הפנה בית המשפט לפסיקה לפיה יש להפעיל את סמכות התפיסה באופן מידתי ואין להתיר החזקת רכוש או כספים בידי המדינה במידה העולה על הנדרש, שכן תפיסה מעין זו הנה אמצעי קשה ואקוטי ומהווה פגיעה בזכות קניינו של אדם שטרם  הורשע בדין.

7.       בהמשך החלטתו קיבל בית המשפט את הבקשה בחלקה, באופן שהאריך תוקפם של הצווים ביחס לחלק מהמשיבים שבפניו ודחה אותה ביחס למשיבים אחרים בקבעו כי יש לבטל את הערות האזהרה שנרשמו לגבי נכסי אותם משיבים. יחד עם זאת קבע כי המשיבים שתוקפם של הצווים שניתנו לגביהם לא הוארך, יהיו מנועים מלבצע כל עסקה בנכסי המקרקעין נשוא הצווים או לשעבדם לגורמים שלישיים אחרים בלא קבלת אישור מבית המשפט, בשלב זה עד ליום 14.3.2012. במקביל הורה בית המשפט על הקמת גוף בן שלושה חברים שיהווה גורם מאשר במקומו של בית המשפט.

8.       כאמור על החלטה זו הוגשו שני עררים - האחד מטעם המדינה והאחר מטעם אחדים מהמשיבים.

9.       ערר המדינה מופנה לכך שבית משפט קמא סרב להאריך את תוקפם של הצווים המתייחסים למשיבות 25 - 27 לפיהם נאסר עליהן לבצע כל פעולה או שינוי בנכסים הרשומים על שמם. כמו כן מתייחס הערר לכך שבית המשפט נמנע מהארכת צו המניעה שניתן כלפי המשיבה 25 ואסר עליה מלעשות כל פעולה או שינוי בזכויותיה בתאגיד הרשום על שמה ואי הארכת צו שהוצא לרשם החברות ורשם המשכונות לפיו עליו להקפיא זכויותיה של המשיבה 25 במשיבה 26.

הערר מופנה גם לסירוב בית המשפט להורות ללשכת רישום המקרקעין לרשום הערה על הערת האזהרה הקיימת לטובת המשיבה 26 בנוגע לנכס הידוע כחלקה 2 בגוש 10782 האוסר עליה לבצע כל פעולה בזכויותיה בנכס, למעט השלמת רישום זכויותיה הבלי רשומות לגביו.

10.     בנוסף, סבורה המדינה כי שגה בית משפט משהורה על ביטול הערת האזהרה על נכס המשיבה 22 ונמנע מהארכת צו המניעה שהוצא כנגד משיבה זו האוסר עליה ביצוע כל פעולה בנכסים הרשומים על שמה. אותן טענות הועלו גם ביחס למשיבות 15-18, 23 ו- 29.

11.     כמו כן מלינה המדינה על החלטת בית המשפט להקים גוף חיצוני לאישור ביצוע עסקאות במקרקעין נשוא הצווים.

12.     בבסיס טענותיה של המדינה עמדה ההשגה על האבחנה שעשה בית המשפט בין מעורבים עיקריים לבין מעורבים משניים שכן לשיטתה, המשיבים דלעיל הנם חשודים והנתונים שהוצגו לגביהם מניחים תשתית ראייתית להוצאת הצווים המבוקשים. אותה תשתית ראייתית שהיתה קיימת במועד הוצאת הצווים הקודמים, התגבשה לכדי ממצאים פוזיטיביים בשלב בו הוגשה הבקשה נשוא הערר ולכן די היה בה על מנת להיעתר לבקשה. ודוק- מדובר בראיות לכאורה שכן טרם הוגש כתב אישום ולא הרי ראיות בשלב זה של הדיון כהרי ראיות המוגשות במסגרת ההליך העיקרי.

          עוד הלינה המדינה על כך שבית משפט קמא התעלם מאפשרות התפיסה של רכוש בשווי של רכוש שמקורו בעבירת הלבנת הון בהתאם לאמור בסעיפים 21 ו- 26 לחוק איסור הלבנת הון. בהקשר זה ציינה המדינה כי להבדיל מתפיסה הנעשית לפי הפקודה, הרי שכאשר מדובר בתפיסה בשווי אין צורך להצביע על זיקה בין העבירות הנטענות לכספים ששימשו לרכישת הנכסים.

13.     באשר לגוף שעל הקמתו הורה בית המשפט, טוענת המדינה כי מנגנון זה לא יוכל לשמש לצורך החלטה בדבר מכירת נכסים שכן בית המשפט הוא הגוף היחיד המוסמך לכך. המדינה אינה רשאית ואינה רוצה להציג נתונים שהינם בחינת חומר חקירה לצד זר, ניטראלי ככל שיהא.

14.     המשיבים טענו מצדם כי מעולם לא הועלו כנגדם טענות לגבי היותם חשודים בביצוע עבירות כלשהן. בהקשר זה הפנו לבקשה שהונחה בפני בית משפט קמא בה אין כל התייחסות לאישומים בהם יואשמו המשיבים. נהפוך הוא, נכתב בבקשה כי תכלית הוצאת הצווים היא לצורך ביצוע החקירה כנגד המשיבים 1-14 בלבד. כל חטאם של המשיבים הוא שאחד מבעלי המניות בהם הוא אחד המעורבים העיקריים אשר לגביו מתנהלת חקירה.

15.     עוד טענו המשיבים כי הדרך בה בחרה המדינה לילך אינה נכונה וגם מהותית אין בסיס להיעתר לבקשתה. זאת משום שהמדינה בחרה לשלול מהמשיבים קניינם מבלי לקיים על כך דיון ולאחר שקבעה כי יש לה זכויות באותו קניין, ואף מבלי למלא אחר דרישת ההוכחה המתחייבת אלא רק על סמך אמירה סתמית ובלתי מבוססת. הפניה לבית המשפט לאפשר רישומן של אותן זכויות הופכת את היוצרות ומקדימה את המאוחר.

16.     המשיבים הפנו גם לכך שהמדינה התייחסה רק לה"ה אודי אדמתי ושמוליק אביטל שהם בעלי מניות המשיבות 25-27. שניים אלה מעולם לא נעצרו, נחקרו פעמים ספורות והחשדות כנגדם אינם ידועים לב"כ המשיבים אם בכלל.