החלטה בתיק מ"ת 8629-06-13

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) רישא, ועבירה של איומים, עבירה לפי סעיף 192, הכל לפי חוק העונשין התשל"ז - 1977. על פי עובדות כתב האישום אירעו האירועים נשוא כתב האישום על רקע רצונה של המתלוננת להיפרד מהנאשם/המשיב. המשיב איים על המתלוננת שיפגע בה ובהמשך הגיע לדירתה כשהוא מצויד בבקבוק עם חומר דליק והצית את דלת הדירה. יצוין כי בעת ביצוע ההצתה נכווה המשיב עצמו בכוויות קשות. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

ב"כ המשיב לא חלק על ראיות שיש בהן, לכאורה, כדי לבסס סיכוי להוכחת עובדות כתב האישום. כאמור, המשיב נכווה בצורה משמעותית מההצתה והכוויה היא הראיה הטובה ביותר הקושרת אותו למעשה. המשיב נראה ע"י עדה כשהוא נמלט מזירת ההצתה. המתלוננת העידה על האיומים שקדמו להצתה. המשיב סירב להשיב על שאלות בעניין ההצתה ושמר על זכות השתיקה והתנהגותו זו מחזקת את תשתית הראיות כנגדו [בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל (23.5.08); בש"פ 4667/12 מקסים אזולאי נ' מדינת ישראל ( 28.6.12) פסקה 8 להחלטת כב' השופט צ' זילברטל].

בהעדר מחלוקת לעניין תשתית הראיות לא ארחיב מעבר לאמור לעיל, ואני קובע כי קיימת תשתית ראיות המבססת סיכוי של ממש להרשעת המשיב במיוחס לו.

המעשים המיוחסים למשיב מקימים עילת מעצר של מסוכנות. "...עבירת הצתה הינה מן החמורות שבעבירות - שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה, ומי שמתיר לעצמו לסכן בדרך זו רכוש וחיים - ובעניינו, כאמור, בשל דבר של מה בכך - עשוי להוסיף, לסכן את זולתו גם בנסיבות אחרות" [בש"פ 6526/02 מוחמד אלענמי נ' מדינת ישראל (30.7.02). ראו גם את בש"פ 142/05 צלי טנצר נ' מדינת ישראל (13.1.05)].

שתיקתו של המשיב בחקירה מעצימה, לכאורה, את המסוכנות הנשקפת ממעשיו [בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 200, 207 (1996); בבש"פ 748/10 שומי איסקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.2.10); בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל (10.3.11)].

על עילות אלו יש להוסיף כי המשיב מכיר את עדות התביעה וקיים חשש של ניסיון להשפעה על עדותן. די בכל אלו כדי לבסס עילות למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

מצוות החוק היא כי גם כאשר קיימת עילת מעצר על בית המשפט לשקול שחרורו של משיב לחלופת מעצר. בתי המשפט עמדו לא פעם על החובה לבחון אפשרות של חלופת מעצר לצורך השגת מטרת המעצר בדרך הפוגעת פחות בחירותו של נאשם. "...אולם בחינה זו אין משמעותה בחינת חלופות קונקרטיות בכל מקרה נתון. על בית המשפט ליתן דעתו לסוגיית החלופה ולהתייחס אליה בהחלטתו אך בהחלט ייתכנו מקרים בהם יסבור בית המשפט כי בנסיבותיו של המקרה שבפניו לא ניתן לאיין את עילת המעצר בדרך של חלופה ואם זו מסקנתו, אין טעם ואין צורך לבחון חלופות קונקרטיות (ראו: בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל, פסקה 6, [פורסם בנבו] 2.11.2004); בש"פ 7985/09 חאלד נ' מדינת ישראל, פסקה 14, [פורסם בנבו]  15.10.2009))". [בש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל (10.11.2009). ראו גם: בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל (4.3.2009); בש"פ 36501/11 פלוני נ' מדינת ישראל (24.5.11)].

מעבר לאמור, " שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.4.10); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.07))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (25.1.11)]. במקרה שבפני מדובר על הצתה על רקע של מערכת אובססיבית של המשיב כלפי מי שהייתה בת זוגו. אמנם אין מדובר בתא משפחתי ואולם הרקע לביצוע העבירה הוא מערכת יחסים זוגית שבאה אל קיצה. על תופעות אלו נאמר כי "... עבירות הנעברות תוך התפרצות זעם בלתי נשלטת, וכאלה הן, לרוב, עבירות האלימות במשפחה, מחייבות מעצר, משום שחלופת מעצר, שביצועה תלוי תמיד ברצון הנאשם עצמו, אינה אפקטיבית" [בש"פ 5273/99 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 99(3) 205]. " בעבירות של אלימות במשפחה, ובמיוחד בעבירות של בן זוג כלפי בת זוגו, עוצמת האלימות הפיזית אינה המדד הבלעדי, אף לא המדד העיקרי, לבחינת מסוכנותו של הנאשם. על בית המשפט לבחון את 'הצבע והגוון' של המסוכנות על רקע מכלול התנהגותו של הנאשם כלפי בת הזוג" [בש"פ 655/10 חן דוידוב נ' מדינת ישראל ( 3.1.10)]. הדברים נכונים גם אם אין מדובר בתא משפחתי ממוסד.

בהביאי בחשבון כל אלו וכן בהביאי בחשבון כי למשיב 12 הרשעות קודמות ועוד שלושה כתבי אישום בהם נקבע כי ביצע עבירות, לא מצאתי כי מתקיימים התנאים המאפשרים את שחרורו לחלופת מעצר שיהיה בה כדי למנוע סיכון למתלוננת. אשר על כן גם לא מצאתי מקום להורות על הגשת תסקיר לשם בחינת חלופת מעצר קונקרטית.

בסיכומו של דבר אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו בת"פ 8608-06-13 שישמע בבית המשפט המחוזי בחיפה.

בשולי האמור אדגיש, וזאת בהתייחס לטיעוני הסניגור, כי אין באמור כדי לשלול אפשרות של בחינת הליכי שיקום וטיפול במסגרת ההליך העיקרי. לעניין זה לא הבעתי כל עמדה. עוד אני מורה כי המערך הרפואי של שב"ס ידאג לטפל בכוויות של המשיב לפי הנדרש.  

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ג, 23 יוני 2013, במעמד הצדדים ובאי כוחם.