החלטה בתיק מ"ת 686-03-13

כנגד המשיב הוגש כתב אישום, אשר במקור ייחס לו אישום ראשון בעבירה של שוד לפי סעיף 402(ב) ועבירה של קשר לפשע; אישום שני ושלישי - עבירה של ניסיון שוד, לפי סעיף 402(א) + סעיף 25; אישום רביעי - עבירה של שוד לפי סעיף 402(א); אישום חמישי - עבירת שוד לפי סעיף 402(א); ואישום שישי - עבירת שוד לפי סעיף 402(א). בהחלטה מיום 18.3.13 קבע בית משפט (במותב אחר) כי קיימות ראיות לכאורה וכן עילת מעצר, ואולם סבר כי יש מקום במקרה זה לשקול אפשרות של שחרור לחלופת מעצר, וזאת בעיקר תוך התייחסות לחלופת מעצר טיפולית. בהתאם גם הורה בית המשפט כי יוגש תסקיר של שירות המבחן. המשיב הופנה לשירות המבחן כדי שיוגשו תסקירים בעניינו.

תסקיר ראשון שהוגש קבע כי קיים במקרה זה פוטנציאל שיקומי והמליץ לשקול אפשרות של שחרור לחלופת מעצר מוסדית בקהילה טיפולית, "אילנות". מאחר ונדרשו עוד בדיקות התאמה נדחה עניינו של המשיב להמשך בירור.

בין לבין הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון. ביום 2.6.13 הוגשה במסגרת ההליך העיקרי לבית המשפט הודעה על הסדר טיעון, במסגרתה תוקן כתב האישום. הוסכם כי הנאשם יישלח לתסקיר שירות המבחן, ואולם הובהר כי המאשימה תטען לעונש של מאסר בפועל. עוד הובהר כי אין בין הצדדים הסכמה לעניין העונש. במסגרת הסדר הטיעון תוקן כתב האישום והנאשם הורשע בארבעה אישומים שונים של עבירות שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, כאשר באישום הראשון הורשע גם בעבירה של קשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין. כאמור, המשיב הודה והורשע ביום 2.6.13 בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט הדן בהליך העיקרי ציין, כי מאחר שמדובר בנאשם ללא עבר פלילי, כי אז הוא מוצא לנכון לאפשר הגשת תסקיר, והטיעון לעונש נדחה ליום 1.9.13.

כעת בפני בקשתו של המשיב להשתחרר לחלופת מעצר, וזאת במסגרת טיפולית, בקהילה טיפולית "אילנות", כל זאת בהתאם להמלצות שירות המבחן, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר מיום 21.4.13, ובהמשך בתסקירים משלימים אשר עסקו בעיקר בהיבטים הטכניים של קליטתו של המשיב להליך טיפולי.

שירות המבחן ציין כי מדובר בנאשם שהוא בן למשפחה נורמטיבית, כאמור, ללא עבר פלילי, אשר ההליך הפלילי זר לו. שירות המבחן סבר כי מעשיו של הנאשם היו על רקע של התמכרות לאלכוהול והשפעות שליליות מגורמים חברתיים שונים. בנסיבות אלו, ובשים לב לנכונותו של המשיב לעבור הליך של טיפול, סבר שירות המבחן כי זה המקרה בו ראוי לקלוט את המשיב לקהילה טיפולית.

בא כוחו של המשיב טען למעשה שתי טענות חלופיות. טענתו הראשונה התייחסה לעילת המעצר לכשעצמה. לגישתו, מעת שהודה הנאשם בכתב אישום מתוקן, לא קיימת מסוכנות של ממש בעניינו. אין עוד חשש להשפעה על עדים. הנאשם ממתין לתסקיר שירות המבחן ולכן גם יש להניח כי יקפיד בהתנהגותו. עוד ציין, כי תקופת מעצר ארוכה ודאי תהווה עבורו גורם מרתיע. בנסיבות אלו סבור הוא כי ניתן כעת לשחררו לחלופת מעצר, אשר תאיין מסוכנות.

בנוסף טוען הוא, כי ראוי לשלב את הנאשם בקהילה טיפולית. קהילה טיפולית מהווה חלופת מעצר ראויה, מאחר וסדרי הפיקוח בקהילה הטיפולית הם סדרי פיקוח נוקשים, ובכך יש כדי לאיין מסוכנות. על זאת יש להוסיף כי לגישתו של הסנגור, מעת שהתקבל תיקון 113 לחוק העונשין, קיבל שיקול השיקום שבענישה מעמד בכורה. אמנם איננו נמצאים כעת במסגרת של הליך גזירת הדין, ואולם כדי שניתן יהיה לממש את הליך השיקום בשלבי הענישה, ראוי גם לשקול את שילובו של הנאשם בתוכנית טיפולית כבר בשלבי המעצר. לעניין זה מציין הסנגור, וזאת בהתייחס לפסיקת בית המשפט העליון בנוגע להליכי טיפול בשלב המעצר, כי ער הוא לכך שהכלל הוא שמקומו של ההליך הטיפולי בשלבי גזירת הדין ולא בשלבי המעצר. עוד ציין הוא, תוך התייחסות להלכה שפורטה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (ניתן ביום 21.3.11), כי הנאשם אמנם לא החל הליך של גמילה עוד קודם שביצע את העבירות בגינן נעצר, ואולם, כך טוען הסנגור, מתקיימים התנאים האחרים שעניינם פוטנציאל של הצלחה בהליך גמילה וכן חלופת המעצר הטיפולית נותנת מענה למסוכנות הנשקפת מהנאשם. הסניגור הדגיש כי במקרה זה, כאשר התנאים הנ"ל מתקיימים במצטבר, והגם שהנאשם טרם החל בהליך של גמילה, אין מניעה להורות על הפנייתו לטיפול של גמילה כבר בשלב המעצר.

ב"כ המבקשת עותרת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, זאת בשים לב לעובדה שהוא הורשע כבר בארבעה אישומים בשוד. כפי שהצהירה המאשימה, בדעתה לעתור לעונש של מאסר בפועל, וכפועל יוצא מכך אין מקום לשילובו של המשיב במסגרת של הליך טיפולי.

לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים, החלטתי להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר טיפולית בקהילת "אילנות", כאשר השחרור בפועל יבוצע במועד שיתואם עם הקהילה הטיפולית.

ראשית יודגש, כי כלל בסיסי החל על הליך המעצר הוא החובה לשקול חלופת מעצר, כל עוד לא הסתיים ההליך העיקרי. כלל זה נכון גם כאשר נאשם כבר מורשע במיוחס לו ואולם טרם נגזר דינו. על בית המשפט החובה לשקול האם ניתן לאיין מסוכנות במסגרת של חלופת מעצר. כפי שנפסק לא אחת, המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש. מכאן שגם אם צפוי נאשם למאסר, אין בכך בהכרח כדי למנוע את שחרורו לחלופת מעצר, וזאת כאשר חלופת המעצר מאיינת את המסוכנות הנשקפת ממנו, גם אם הפכה המסוכנות למסוכנות מוכחת, ויש בחלופת המעצר כדי לספק מענה לכל עילות המעצר, בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: " חוק המעצרים").

ככל שהדבר נוגע לשיקום במסגרת של הליך מעצר - הפסיקה המנחה בעניין זה קבעה, אכן, כי העיתוי הראוי להליך שיקומי, בין אם גמילה מסמים או כל הליך שיקומי אחר, הוא בשלבי גזירת הדין במסגרת הענישה, ולא בשלבי המעצר. עם זאת יש לציין, כי הפסיקה המנחה בעניין זה, לרבות בש"פ 1981/11 שאוזכר לעיל, היא פסיקה אשר ניתנה קודם לתיקון 113 לחוק העונשין. סבור אני בעניין זה, כי תיקון 113, הגם שעוסק הוא בהבניית שיקול הדעת בענישה, יש בו גם כדי להשליך על הליכי מעצר. אבהיר להלן.

תכליתה של בקשה למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים היא הגנה על שלום הציבור והבטחת קיומו של ההליך השיפוטי (סעיף 21 (א)(1)(ב)+(ב) לחוק המעצרים). סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים קובע כי תנאי למעצר הוא שלא ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאים שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה. מכאן גם שככל שניתן למלא אחר התנאים שבסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים כי אז אין מקום למעצר.

הכלל הוא, אם כן, שתכלית המעצר היא קיומו של ההליך השיפוטי ללא כל הפרעה ותוך שמירה על שלום הציבור. ואולם חלק מתכלית המעצר היא גם איזון בין הצורך להגן על הציבור ועל תקינות ההליך ובין השמירה על זכויותיו הדיוניות והמהותיות של הנאשם. כשם שתכלית המעצר היא מניעת שיבושו של המשפט, כך גם תכליתו להבטיח כי הנאשם יוכל למצות את הגנתו במלואה. מעצר שמסכל את אפשרותו של נאשם להתגונן, ובמיוחד במקרה בו ניתן לאיין מסוכנות ולהבטיח קיומו של הליך פלילי, חוטא למטרתו של ההליך ופוגע בזכות להליך הוגן.

סעיף 40ד(א) לחוק העונשין קובע, כי לעניין ענישה רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם ענישה אם מצא כי יש סיכוי של ממש לשיקומו של נאשם. מכאן שחלק מהליך משפטי הוגן הוא גם יצירת אפשרות דיונית לנאשם לשכנע את בית המשפט כי בעניינו קיים אפיק שיקומי ודרך טיפולית שבצד ההגנה על על שלום הציבור פותחת את הדלת לשיקומו. סעיף 1(ב) לפקודת המבחן מסמיך את בית המשפט להעמיד נאשם בפיקוח שירות המבחן בדרך של שילוב צו המבחן בשורה של עונשים, למעט עונש של מאסר לריצוי בפועל. מכאן, שכדי שניתן יהיה לשכנע את בית המשפט לגזור עונש שעניינו בהליך שיקומי בפיקוח של שירות המבחן יש ליצור מסלול דיוני בשלבים הקודמים לגיזרת הדין שיאפשר לנאשם להציג בפני בית המשפט הדן בהליך העיקרי גם אפשרות של מסלול שיקומי, שיש בו סיכוי של ממש, בצד אמצעי ענישה שאינם כוללים מאסר בפועל.

שלילה מוחלטת של אפשרות להתחיל בהליך שיקום במסגרת של חלופת מעצר, רק מהטעם שמדובר בהליך של מעצר ובשעה בה ניתן למצוא חלופת עצר המקיימת את הוראות חוק המעצרים, פוגעת פגיעה של ממש בהגנת נאשם, וזאת ללא כל תכלית ראויה של ממש. זאת מאחר ויש בכך כדי לסכל בפועל את יכולתו של הנאשם להציג בפני בית המשפט ראיה, בדרך של תסקיר שירות המבחן, שיוכן על בסיס תחילתו של הליך טיפולי ויוכל להבהיר האם קיים סיכוי של ממש שהנאשם ישתקם, בהתאם לנדרש בהוראות סעיף 40ד(א) לחוק העונשין. בהעדרו של תסקיר שיצביע על אפשרות של ממש לשיקום נאשם בדרך של שילוב צו לפיקוח שירות המבחן עם אמצעי הענישה כמפורט בסעיף 1 לפקודת המבחן תחסם בפועל דרכו של הנאשם להציג בפני בית המשפט שיגזור את דינו נתונים שיאפשרו לבית המשפט לשקול, במקרים המתאימים, לחרוג ממתחם הענישה הראויה. ונדגיש לעניין זה כי האפשרות לשקול את המלצות שירות המבחן אין משמעה חובה לקבל את אותן המלצות. עניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט השוקל מכלול של שיקולים, שהשיקום הוא רק אחד מהם .  

לגישתי, העובדה ששיקולי השיקום מקבלים מעמד מרכזי במסגרת הבניית שיקול הדעת בענישה, צריכה גם להשפיע על רמת הגמישות שבבחינת האפשרות לשחרורו של נאשם ממעצר לחלופת מעצר. כי הרי אם מוצא בית המשפט שקיים סיכוי של ממש לשיקום, ואם ניתן לספק חלופת מעצר, לאיין מסוכנות ולספק את כל הבטחונות הנדרשים בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק המעצרים, כי אז אינני רואה מדוע לא ישוחרר המשיב לחלופת מעצר, ובמיוחד כאשר חלופת המעצר מספקת, בצד הבטחונות בהתאם להוראות חוק המעצרים, גם את תחילתו של הליך השיקום. כך בכל מקרה ובמיוחד כאשר הנאשם כבר הורשע וממתין לגזירת דינו. זאת במובן  שעצם דחיית מועד הטיעון לעונש הוא לצורך קבלת תסקיר וכדי לבחון, בין הייתר, אפיקים טיפוליים. במקרה כזה, כאשר כל תכלית תקופת ההמתנה עד לגזירת הדין היא לבחינת אפשרויות שיקום, איני רואה מדוע לא ישקול בית המשפט לשלב בין חלופת מעצר ובין תחילתו של נסיון להליך טיפולי.  בדרך זו מאזן בית המשפט בין תכליות המעצר ובין ההליך ההוגן ומתן האפשרות לנאשם למצות את הגנתו גם בשלב הטיעון לעונש, ולהציג בפני בית המשפט נתונים שיאפשרו לו לשקול במסגרת גזירת הדין גם שימוש בהליך טיפולי ומימוש אפיק שיקומי, ככל שהנתונים יצביעו כי קיים כזה.

חוק המעצרים מורה לבית המשפט לשקול חלופת מעצר כל אימת שניתן, זאת באמצעות חלופת מעצר שתיתן מענה למסוכנות ולחשש משיבוש מהלכי משפט. נראה, על פניו, כי אין זה הגיוני לפרש את החוק כך שניתן יהיה לשחרר נאשם לחלופת מעצר שאינה טיפולית, אם יש בה כדי לתת מענה למסוכנות הנשקפת ממנו, ואולם חלופה הכוללת בנוסף לסדרי הפיקוח גם אפיק טיפולי תישלל וזאת רק מהטעם שאין מדובר בהליך של ענישה, אלא בהליך של מעצר. סבור אני בעניין זה, כי תיקון 113 לחוק העונשין וקביעת השיקום כרכיב מרכזי במסגרת שיקולי הענישה, משפיע, כאמור, גם על נקודת האיזון בהליכי המעצר, באופן שבו, גם אם נאשם טרם החל בהליך שיקומי, ואולם קיים פוטנציאל של ממש לשלבו בהליך כזה, והכל במסגרת של חלופת מעצר ראויה, כי אז יש לתת לכך ביטוי ולהעדיף חלופת מעצר ראויה, שיש בה גם רכיב טיפולי, על פני השארתו במעצר עד לגזירת דינו.

יודגש לעניין זה כי אין בהחלטה הניתנת בהליך המעצר כדי לכבול את ידיו של המותב הדן בהליך העיקרי. הליך המעצר יוצר את הכלים להבטחת שלום הציבור וקיום הליך משפטי לבירור הדין ללא כל הפרעה בצד שמירה על זכויותיו של הנאשם למצות את הגנתו במלואה. בית המשפט הדן בהליך המעצר אינו מכריע את הדין כאשר הוא קובע קיומן של ראיות לכאורה ואינו  גוזר את הדין כאשר הוא מפנה נאשם לחלופת מעצר המשלבת הליך טיפולי. כל מהות החלטתו היא יצירת כלים שיאזנו את הגנת הציבור עם הגנת זכויות הנאשם. ההחלטות הסופיות, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזירת הדין מסורות למותב הדן בהליך העיקרי. הוא זה שישקול את מכלול הנתונים ויחליט בהתאם.

מהכלל אל הפרט -  במקרה שבפני, מאחר וסבור אני שהקהילה הטיפולית המוצעת כוללת סדרי פיקוח נאותים, באופן שבו יהיה בכך כדי לאיין את מסוכנות המשיב, ובשים לב לאמור בתסקירים, אני מורה כי המשיב ישוחרר לחלופת המעצר ב"אילנות", וישהה שם במעצר בית מלא בתחומי הקהילה. ייאסר עליו לצאת את הקהילה שלא בליווי מדריך מלווה מוסמך מטעם הקהילה, ושלא לצרכים טיפוליים או לצורך התייצבות למשפטו.