החלטה בתיק מ"ת 51903-04-13

(בעניינו של המשיב 1)

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחיטה באיומים , עבירה לפי סעיף 428 סייפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירה של הונאה בכרטיס חיוב, עבירה לפי סעיף 17 ריישא לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו - 1986 ובצדו בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

על פי עובדות כתב האישום, בתחילת שנת 2010 שכרו אוהד דידי אלחנן ואשתו רחלי אלחנן (להלן: "המתלונן, "המתלוננת") מאריה לרנר (להלן: "לרנר") דירה במשק 46 בכפר אביב.

לצורך השכירות, מסרו המתלוננים ללרנר מספר צ'קים ללא כיסוי, בסך כולל של כ- 21 אלף ש"ח.

כמו-כן, מסר המתלונן לידי שי, בנו של לרנר (להלן: "שי"), מספר צ'קים נוספים ללא כיסוי,

בתמורה לרכישת רכב מסוג מיצובישי (להלן: "הרכב").

לאחר שלא קיבל מהמתלוננים את הכסף תמורת הצ'קים, פנה לרנר לחברו עזרא רפאלי (להלן:

"עזרא") וסיפר לו אודות הצ'קים שקיבל מהמתלוננים.

עזרא אמר ללרנר כי הוא יכול לסייע לו, והפנה אותו למשיבים על מנת שיעזרו בגביית החוב. עוד אמר עזרא, כי עלות טיפול המשיבים בעניין, הינה 30% מערך החוב של המתלוננים.

לרנר הסכים להפנות את הטיפול בחובם של המתלוננים לידי המשיבים, ובהמשך, במחצית

השנייה של שנת 2010 במועד שאינו ידוע למבקשת במדויק, התקיימה פגישה ברמלה, בה

נכחו: המשיבים, המתלונן, לרנר ושי (להלן: "הפגישה).

במהלך הפגישה, הציגו עצמם המשיבים כ"בוררים", והורו למתלונן להחזיר את הרכב לידי שי

ולהתחיל להעביר להם את כספי השכירות, מידי חודש.

המתלונן, אשר היה נתון אותה עת בקשיים כלכליים, פחד מהמשיבים, החזיר לשי את הרכב,

ובמהלך מספר חודשים, העביר לידי המשיבים, מידי חודש, סך מזומן של כ- 2,500 ש"ח.

אף כי הכספים אשר העביר המתלונן למשיבים היו תמורת חובו ללרנר, בגין השכירות,

המשיבים לא העבירו אף לא שקל אחד לידיו של לרנר, ואף לא עדכנו אותו בדבר התשלום.

בהמשך, עקב מצבם הכלכלי, לא יכולים היו המתלוננים לשלם עוד למשיבים.