זוהי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פציעה, וכן הפרת הוראה חוקית. על-פי האמור בעובדות כתב האישום, ביום 15.1.12, בשעות הערב, התארח המשיב בביתו של דן פורד (להלן - המתלונן), בדימונה.
על-פי המתואר, התפתח ויכוח בין המשיב לבין המתלונן, במהלכו תקף המשיב שלא כדין את המתלונן בכך שנגח בו מספר פעמים, הכה אותו במכות אגרופים ונשך אותו באפו. כתוצאה ממעשיו אלו נגרמו למתלונן חבלות בדמות פצע מדמם מהאף, וזה נזקק לטיפול רפואי ואשפוז. את המעשים המתוארים לעיל ביצע המשיב אגב הפרת הוראה חוקית שניתנה בעניינו על-ידי כב' השופט שמאי בקר, במסגרת מ"ת 7977-07-10, לפיה על המשיב לשהות ב"מעצר בית" בבית הוריו, ברח' המכבים בדימונה.
במהלך הדיון שנערך בפניי ביום 26.1.12 הסכים ב"כ המשיב לכך שהמשיב הפר את תנאי "מעצר הבית", אולם ככל שהדבר נוגע לעבירות האלימות, לדבריו המדובר בהגנה עצמית, ולא בתקיפה, כאשר אליבא דידו ישנו היפוך יוצרות, כאשר דווקא נגד התוקפן והאדם האלים אינם נוקטים כל הליך, ואילו כלפי המשיב שהגן על עצמו - מגישים בקשת מעצר וכתב אישום. לביסוס טענתו, הפנה ב"כ המשיב לעדותו של עד ראייה בשם יצרן, לפיו המתלונן תקף את המשיב בשתי אלות, ואף הפנה איומים כלפי אותו עד ראייה. אשר ל"מעצר הבית" ציין כי למשיב ניתנו הקלות רבות בתנאי "מעצר הבית" כך שזה היה רשאי לצאת מן הבית, לעבוד בתזמורת, ואף לשהות בתל-אביב אגב עבודתו. בסופם של דברים, הציע כי המשיב ישהה ב"מעצר בית" בתל-אביב, בפיקוח אחיו ובת-זוגו. לדבריו, בהרחקתו של המשיב מדימונה יש כדי לנטרל את הסביבה השולית אשר גוררת את המשיב לביצוע העבירות.
מנגד, ב"כ המבקשת סבורה כי גם אם יש בחומר הראיות כדי ללמד שהמשיב הותקף באמצעות מקל, הרי שבסופם של דברים המתלונן הוא זה שנפצע קשות בפניו, וממילא אין לדבר על פרופורציה בין האיום שנשקף למשיב למול האופן שזה נהג, לא כל שכן נוכח התוצאות הקשות שהותירו מעשיו על פניו של המתלונן. זו מוסיפה כי נגד המשיב קיימים עוד שני תיקי מב"ד פתוחים על עבירות סמים, המשיב אינו מתייצב לדיונים, וכי בסופם של דברים המפקחים מציגים עמדה מגוננת אשר אין בה כדי להוות גורם מרתיע בפרט כאשר שני המפקחים מפנים אצבע מאשימה כלפי המתלונן.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את חומר החקירה שהובא לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה קיימות ראיות לכאורה עם חולשה בצידן. למסקנה זו הגעתי נוכח כך שכבר בשלב המעצר ולמקרא ההודעות השונות מצאתי, כי ישנו בסיס ראייתי מסוים לטענת ההגנה העצמית.
כאמור, אין מחלוקת כי המשיב תקף את המתלונן ואף באופן קשה. האדן הראשון לביסוס ראיות לכאורה מצוי בהודעת המתלונן מיום 16.1.12, אשר בה מצוי תיאור השתלשלות העניינים שעה שהמשיב יחד עם אחר בשם יצרן וויט (להלן: "וויט") שהו בדירתו. השלושה שתו וודקה והחלו להתווכח. לדברי המתלונן המשיב החל לתקוף אותו עם שתי ידיו, דחף אותו וכאשר המתלונן ניסה להגן על עצמו זה הכה אותו נמרצות
"ואז יצרן וויט הוא בא אלי כדי להפריד והחזיק אותי ואז איך שהוא החזיק אותי אבישחר נתן לי בוקס לפנים וחתך לי את השפה ואז אני התחלתי להיאבק בו כדי שיפסיק לתת לי מכות ... ואז היה שלב שוויט יצרן תפס אותי בידיים ואבישחר ישר קפץ עלי ועם הפה שלו נשך אותי באף. הוא נעל את השיניים שלו על האף שלי ואני התחלתי להגיד לו אבישחר בבקשה אתה נושך אותי, בבקשה תעזוב אותי ... ואז אני מהכאבים משכתי את הפנים שלי מהפה שלו ואז הרגשתי כאב חזק באף והתחיל לרדת לי דם ... ואז ראיתי את אבישחר יורק מהפה שלו חתיכה של האף שלי על הרצפה ואז אבישחר תפס אותי בידיים ונתן לי כמה נגיחות בראש תוך שהוא אומר לי באנגלית אני אוכל אותך".
המתלונן גם חזר על עיקרי גרסה זו בעימות שנערך לו מול המשיב וכן בעימות שנערך לו מול וויט.
אדן שני לביסוס קיומן של ראיות לכאורה, מצוי באמרותיו של המשיב. אמנם בחקירתו הראשונה,
המשיב הכחיש כל קשר לביצוע המעשים וטען שכלל לא היה במקום, אולם בהודעותיו המאוחרות הודה, כי נגח במתלונן, ואף נשך אותו באפו. כך ראה: בהודעה מיום 17.1.12 שעה 00:22:
"... אז אני תפסתי אותו בשתי הידיים, נתתי לו נגיחה בראש ואמרתי לו תירגע והוא לא נרגע ... אז אני נשכתי אותו באף כדי להרגיע אותו מתוך הגנה עצמית ... אני לא יודע מה קרה אבל נשכתי אותו באף חזק ..." בדומה להודעה מיום 18.1.12: "
ניסיתי לתת לו נגיחות לראש, לא הצלחתי ופחדתי מאד לשחרר לו את הידיים או לעשות משהו, כי אם הייתי משחרר לו את הידיים אולי היה עושה לי מה שעשה לכלב. מתוך משהו הייתי מבולבל נשכתי אותו באף ... נשכתי אותו באף כי לא הצלחתי לשחרר לו את המוטות כי הם היו קשורים לו על היד ... ".
אל אלה כאמור יש להוסיף את המסמכים הרפואיים וצילום החבלה על פניו של המתלונן, אשר מתיישבים עם תקיפתו ונשיכתו של המתלונן על ידי המשיב שלפנינו.
את החולשה בראיות לכאורה, מצאתי כאמור, נוכח כך שכבר על פני הדברים, ניתן למצוא ביסוס מסוים לטענת ההגנה העצמית. בטרם אפרט את כל אותן ראיות, אציין כי מטבע הדברים טענה זו תתברר במסגרת התיק העיקרי, אולם בית משפט אינו יכול לפטור עצמו מבדיקתה הבסיסית של טענה זו, כאשר זו עולה כבר בשלב המעצר, ויש לה תימוכין.
כאמור, המשיב אינו מכחיש כי חבט ונשך את המתלונן, אולם לדבריו עשה כן בתגובה לכך שהמתלונן סיפר לו כי הרג כלב באמצעות מקלות, ובהמשכם של דברים, לאחר שכעס על המתלונן על מעשהו זה, זה האחרון הציג 2 אלות, והחל להכות אותו באמצעותם.המתלונן אף מצביע על סימני שריטות ונפיחות שנגרמו לו כתוצאה מהאלימות אותה הפעיל המתלונן (ראה הודעה מיום 17.1.12, עמוד 2, שורה 9) , כאשר לדבריו, חשש מן המתלונן ופעל מתוך הגנה עצמית.
המשיב חוזר על גרסה זו גם בהודעות המאוחרות יותר, כאשר כאמור לדבריו, מי שהחל את האלימות תוך שימוש באלות , הינו המשיב. (ראה הודעה מיום 18.1.12, שורה 19-30).
חיזוק לגרסת ההגנה העצמית ניתן למצוא בהודעתו של וויט, אשר מוסר בהודעתו מיום 19.1.12, כי המתלונן הוא זה שהחל במכות, וכי אלמלא המשיב לא היה אדם חזק, אז הוא היה נהרג:
"...ואז פורד הוא לא אהב את הדיבור, הוא אמר לג'קסון שהוא יהרוג את ג'קסון כמו שהוא הרג את הכלב. בדיוק איך שהוא אמר את זה, הוא הרים 2 מקלות מלידו, הוא ישב לידן, הרים את המקלות, והתחיל להרביץ לג'קסון. ואז ג'קסון , טוב שג'קסון בן אדם שיש לו כוח , כי אם לא, ג'קסון היה נהרג באותו מקום. אז ג'קסון תפס לו את הידיים,הוא הביא לג'קסון כמה מכות עם המקלות, ואז ג'קסון הוא תפס לו את הידיים, בחדר של פורד, הוא התחיל להביא לו עם הראש לראש שלו, ג'קסון התחיל להביא לפורד עם הראש שלו..." לציין כי וויט חזר על גרסה זו גם בעימות שנערך לו מול המתלונן.
מבלי לקבוע מסמרות בעניין, ישנו בחומר הראיות כאמור, ביסוס לכך שהמשיב פעל כתגובה לאלימות מצידו של המתלונן, אך יחד עם זאת, אקבע חולשה ולא מעבר לכך שכן, גם אם המתלונן החל באלימות, הרי אין בכך כדי להביא למסקנה שהמשיב פעל באופן פרופורציונאלי, וזאת בשים לב לעובדה שכאמור, נשך את פיו של המתלונן, ואף קרע חלק מאפו באמצעות אותה נשיכה, התנהגות הכוללת בחובה אכזריות לא מעטה. ר' ביחס לכך, את ההבדל בין "להדוף תקיפה שלא כדין" לבין "השבת מלחמה שערה" (ת"פ 302/98, מחמיד נ' מדינת ישראל וכן ער"פ 70979/01, זיגמה נ' מדינת ישראל).
עוד בית משפט לוקח בחשבון כי במידה לא קטנה, יכול היה המשיב לצאת מביתו של המתלונן, ולמנוע כל הידרדרות האירועים כפי שאירעה בסוף (ראה בעניין זה ער"פ 8562/99, וענונו נ' מדינת ישראל וכן רע"פ 12299/00,בתיה אסף נ' מדינת ישראל). מכל מקום, תכולת ההגנה העצמית והתנאים להתקיימותה (אשר הנטל להוכחתה מובא לפתחו של המשיב) ילובנו במסגרת התיק העיקרי.
עוד בית משפט לוקח בחשבון, כי גם בגרסאות של המשיב ו-ווייט, ישנם אי דיוקים מסוימים כאשר נזכיר שהמשיב בהודעה הראשונה הכחיש שהיה בכלל בדירה, ו-ווייט עצמו בשיחה טלפונית עם השוטר קלנטרוב טען שכלל לא יודע במה מדובר, וכך גם בית משפט שת עיניו לעימות שנערך בין המתלונן לבין ווייט, שבו ווייט בתחילה לא מציין שהמתלונן תקף באמצעות האלות אלא רק העלים אותן, כאשר רק במענה לשאלת הבהרה של החוקר, חוזר על גרסתו הראשונית.
כאן נשוב ונזכיר, כי אין מחלוקת כי המשיב הפר את תנאי שחרורו, ושהה בביתו של המתלונן , למרות שהיה עליו להימצא במעצר בית באותה העת, אצל אמו.