1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בניגוד לסעיף 402(ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.
2. על פי הנטען בכתב האישום, פגשו המשיב ואחר שהינו קטין (להלן: "האחר") בשעות לילה מאוחרת ביום 30.6.12 את הקטינים ר.ו. ו-ג.ד. המשיב והאחר הודיעו לר.ו. ולג.ד. כי הם בלשים, הצמידו אותם לקיר וערכו עליהם חיפוש. המשיב אמר לג.ד. - להוציא את מכשירי הטלפון הניידים שהיו בכיסו וג.ד. הוציא מכיסיו מכשיר טלפון נייד שהיה שייך לו ואייפון ששייך לר.ו. המשיב והאחר נטלו את הטלפון והאייפון והחלו להתרחק מהמקום, כשר.ו. וג.ד. הולכים אחריהם ומבקשים שיחזירו להם את המכשירים. האחר הסתובב אל ר.ו. וג.ד. ואמר להם כי ימשיכו לעקוב אחריהם "ישלחו אותם לבית חולים" ור.ו. וג.ד. נמלטו מהמקום.
3. הבקשה שלפני היא להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים מכח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1966, ונטען כי קיים יסוד סביר לחשש שהוא יסכן את בטחונו של אדם ובטחון הציבור.
4. ב"כ המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה. עיקר טענתו מכוונת כלפי הראיה המרכזית שהיא הודעת האחר המפלילה את המשיב. לטענתו, לא ניתן לתת בה אמון לאור חקירה אחרת בעניין שוד מזוין בו נחקר האחר וממנה עולה בבירור שהאחר שיקר. (להלן: "השוד המזוין").
5. האחר, היה מעורב בשוד המזוין ביחד עם שותף בגיר בשם סמיר (להלן: "סמיר"). במהלך חקירתו של האחר, בשוד המזוין, הוא הודה בשוד נשוא כתב האישום שבפני והפליל את המשיב.
בתיק החקירה מצויים מזכרים של השוטרים אריק גדקא ואורן ששון המלמדים כי במהלך חקירת השוד המזוין פגש האחר בשוטר גדקא המכיר אותו מעבודתו וגדקא הטיח בו כי הוא יודע שזה לא השוד הראשון שביצע. בעקבות זאת החליט האחר לספר את כל מה שעשה.
בהודעת האחר מיום 21.12.12, הוא מספר על אירוע השוד נשוא כתב האישום הנדון כפי שהוא מתואר בכתב האישום, דהיינו כי הוא והמשיב נגשו לשני נערים כבני 16 הציגו עצמם כשוטרי בילוש, ערכו עליהם חיפוש ונטלו את מכשירי הטלפון והאייפון שהיו ברשותו של אחד מהם. האחר מסר כי האירוע התחרש לפני שלושה או ארבעה חודשים בגן הרוסים ליד בניין פנורמה, תאר את המשיב ופרט את מהלך האירוע.
הודעות ר.ו. וג.ד. שנגבו ביום האירוע 30.6.12 תואמות את הודעת האחר בפרטיהם לרבות זמן ומקום.
המשיב, בהודעתו מיום 12.1.12 קשר עצמו לאירוע דומה בפרטיו וכן בזמן ובמקום. לגרסתו, לפני כארבעה חמישה חודשים כשישב בגינה הציבורית היה עד לשוד של פלאפון שביצע האחר. הוא הוסיף כי זהו המקרה היחיד בו היה ביחד עם האחר באותה גינה וכי למחרת הארוע
"הלשין במודיעין ברמלה שהוא (האחר) גנב ותפסו את הפלאפון".
6. לטענת ב"כ המשיב, העובדה כי האחר, שעל עדותו משתיתה המבקשת את כתב האישום, שיקר במסגרת חקירת השוד המזוין מצביעה על כך שלא ניתן לתת אמון בגרסתו. גם בשוד המזוין ניסה האחר להפליל את שותפו וחזר בו מגרסתו המפלילה בעימות שנערך ביניהם. בענייננו, סרב האחר לבצע עימות עם המשיב. טענת המשיב כי למחרת ארוע השוד לו היה עד הוא, דיווח על כך במודיעין ברמלה, כלל לא נבדקה.
דיון והכרעה
7. בשלב בחינת הראיות לכאורה, אין ביכולתו של בית המשפט לבחון את משקלן של הראיות ומהימנות העדים. מלאכה זו שמורה למותב השומע ורואה את העדים, לאחר שהם עומדים במבחן החקירה הנגדית: בשלב הראיות לכאורה בוחן ביהמ"ש את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה שהן מקימות (ראה: בש"פ 8646/09 אליאב עמרני נ' מ.י. ; 8611/09 וצ'יסלב נ' מ.י.).
8. מקום בו במסגרת החקירה מוסר נחקר או עד יותר מגירסה אחת יש בכך כדי לפגום בעוצמת הראיות.
בענייננו, לא מסר האחר שתי גרסאות, אך העובדה כי בעניין אחר, דומה, מסר שתי גרסאות יש בה כדי לפגום ולו במידה זעירה בעוצמת הראיות לכאורה גם בתיק זה. יחד עם זאת בענייננו, מלבד הודעת האחר הקושרת את המשיב לביצוע השוד מצויה גם הודעת המשיב עצמו שמאשרת ביצועו של שוד בזמן, במקום ובהתאם לפרטים המפורטים בכתב האישום. לכך יש להוסיף את טענת המשיב כי דווח למודיעין ברמלה על השוד שלכאורה ביצע האחר (לו היה עד) אך טענה זו לא נבדקה על ידי המשטרה.
9. בנסיבות אלה אני קובעת כי יש ראיות לכאורה, אם כי יש בהן כרסום מה.
בהתחשב בעבירה המיוחסת למשיב (שוד) ובהתחשב בעובדה כי למשיב רישום פלילי ללא הרשעה ועוד 3 הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות בגינן ריצה מספר מעצרים שמהאחרון בהם השתחרר ביום 28.5.12 (כחודש עובר למועד ביצוע העבירה המיוחסת לו בתיק זה), ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי לתקופה של שנה, קמה עילת מעצר של סיכון בטחונו של אדם.
10. בדיון לא הוצעה חלופת מעצר, לנוכח זאת ומאחר וקיים כרסום מה בעוצמת הראיות לכאורה מצאתי לנכון להפנות את המשיב אל שירות המבחן כדי שינתן בעניינו תסקיר מעצר.
שרות המבחן יגיש תסקיר והמשך הדיון נקבע ליום 21/2/13 שעה 09:00, בפני שופט תורן.
ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ג, 07 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.
